בג"ץ 8546/12 ד"ר ירון כץ נ. המכון הטכנולוגי חולון

השופט ח' מלצר:

1.

בעתירה שבפנינו אנו מתבקשים להורות על ביטול החלטתו של בית הדין הארצי לעבודה, בגדרה נדחתה בקשתו של העותר למתן רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו, שדחה את בקשתו של העותר למתן סעד זמני , שיורה למשיב 1, המכון הטכנולוגי חולון (להלן: המכון הטכנולוגי ) להמשיך להעסיק את העותר, חרף ההחלטה לסיים את העסקתו במוסד.

נביא להלן את הנתונים הדרושים להכרעה.

2.

העותר החל את עבודתו במכון הטכנלוגי בשנת 1995, כמדריך. בחודש דצמבר שנת 2004 קודם העותר לדרגת מרצה. בשנת 2010 סיים העותר 5 שנות ניסיון, ובהתאם לתקנון המינויים במכון הטכנולוגי – לא ניתן היה להמשיך להעסיקו במכון ללא קידום לדרגת מרצה בכיר. אשר על כן, זומן העותר בחודש יולי שנת 2010 לשיחה עם נשיא המכון דאז, בה נמסר לו על הכוונה לסיים את העסקתו בתאריך 30.9.2010. יחד עם זאת, סוכם על המשך העסקתו של העותר למשך שנה נוספת, עד לחודש ספטמבר 2011. למבקש ניתן, איפוא, כתב מינוי לשנה בלבד, בו נכתב מפורשות כי המינוי איננו כולל קביעות. בתאריך 31.3.2011 זומן העותר לישיבת שימוע טרם פיטורים, במסגרתה נאמר לו כי אין אפשרות להוסיף ולהעסיקו, בהעדר אפשרות לקידום מקצועי. העותר העלה רעיונות שונים להמשך העסקתו, ובעקבות זאת, הודע לו, במכתב מתאריך 25.5.2011, על הארכת העסקתו, במשרה חלקית, למשך שנה נוספת, וזאת בכפוף לכך שהעסקתו תסתיים בתאריך 30.9.2012, ללא צורך בקיום שימוע נוסף. לאחר חילופי גברי בנשיאות המכון הטכנולוגי הודיע נשיא המכון החדש לעותר כי העסקתו תסתיים בחודש ספטמבר שנת 2012, וזאת בהתאם להחלטה הקודמת בעניינו, וכך הובהר לעותר גם בשיחה מתאריך 20.3.2012. בתאריך 22.4.2012 נערכה למבקש שיחת שימוע שלאחריה הוחלט לסיים את העסקתו, והודעה על כך נמסרה לעותר בתאריך 21.5.2012.

3.

בנסיבות אלה פנה העותר לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב יפו, בבקשה לקבלת סעד זמני

שיאכוף על המכון הטכנולוגי להמשיך להעסיקו, כאמור בפיסקה 1 שלעיל. בהחלטתו קבע בית הדין האזורי לעבודה הנכבד כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, שכן העותר ידע שהעסקתו במכון צפויה להסתיים בחודש ספטמבר שנת 2012 –משך כשנתיים ימים בטרם שנמסר לו מכתב הפיטורים (ובטרם פנייתו לבית הדין). כן ציין בית הדין האזורי הנכבד כי הוא בחן את ההחלטה בעניינו של העותר גם לגופו של עניין ומצא כי מדובר לכאורה (בהתחשב באופיו של ההליך שהתנהל בפניו, כהליך ביניים) בהחלטה סבירה, שהתקבלה לאחר שניתנה לעותר זכות השימוע והטיעון בפני הגורמים הרלבנטיים, ונסמכה על נימוקים ענייניים. בנוסף, מצא בית הדין האזורי לעבודה הנכבד כי גם השיקול של "מאזן הנוחות" בין הצדדים – איננו נוטה באופן מובהק לטובת העותר, וזאת בין היתר, לנוכח הכלל שלפיו מבין הסעדים האפשריים לריפוי פיטורים שלא כדין – סעד האכיפה הוא הסעד החריג, ובית הדין ימעט להשתמש בו.

4.

בקשת רשות ערעור שהגיש העותר לבית הדין הארצי לעבודה הנכבד – נדחתה, משלא נמצאה טעות בשיקול דעתו של בית הדין האזורי הנכבד. מכאן העתירה שלפנינו.

5.

לאחר עיון בעתירה ובתגובתם של המשיבים לה, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות על הסף , בהיעדר עילה להתערבות בהחלטתו של בית הדין הארצי לעבודה הנכבד.

6.

כידוע, הלכה היא כי בית משפט זה איננו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו בהחלטות אלה מוגבלת לאותם מקרים מיוחדים ונדירים שבהם עולה שאלה משפטית, בעלת חשיבות ציבורית כללית, אשר לגביה נפלה בהחלטתו של בית הדין הארצי לעבודה טעות מהותית , שהצדק מחייב התערבות בה בנסיבות העניין (ראו, למשל: בג"צ 5032/11 הושיאר נ' בנק ישראל (2.11.2011) (להלן: עניין הושיאר ); בג"צ 525/84 ח טיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673 (1986)). במיוחד אמורים הדברים במקרים כמו זה שבפנינו, כאשר העתירה מופנית כנגד החלטת ביניים , בבקשה למתן סעד זמני , שניתנה על ידי בית הדין האזורי לעבודה, ואשר בקשת רשות ערעור עליה נדחתה על ידי בית הדין הארצי לעבודה (ראו: עניין הושיאר , והאסמכתאות הנזכרות שם בפיסקה 5), שכן: "מן המפורסמות כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בסעדים זמניים, קל וחומר שאין דרכו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, להתערב בכגון דא" (ראו: בג"צ 2010/11 מעונות עובדים בקרית משה נ' שר התעשיה, המסחר והתעסוקה (21.9.2011)).

7.

חרף האדרת העקרונית שמנסה העותר לשוות לעתירתו, בחינת החלטותיהם של בתי הדין לעבודה הנכבדים, על רקע טענותיו של העותר – איננה מובילה למסקנה כי העתירה שבפנינו באה בקהלם של אותם מקרים נדירים שבהם מוצדקת התערבותו של בית משפט זה. הטענות שמעלה העותר בעתירה הן טענות בעלות אופי ערעורי מובהק, המתייחסות לקביעות לכאוריות של בית הדין האזורי לעבודה בהליך ביניים. העמדה המקובלת בפסיקתנו, שלפיה סעד אכיפת חוזה עבודה הינו בבחינת חריג שנעשה בו שימוש מועט (עיינו: בג"צ 6840/01 פלצמן נ' ראש המטה הכללי (10.10.2005), בפיסקה 20) – מחזקת, אף היא, את המסקנה כי אין מקום להתערבותנו בהחלטותיהם של בתי הדין לעבודה הנכבדים בנסיבות העניין.

8.

בשולי הדברים יצוין כי בתאריך 20.5.2014 הגיש העותר בקשה להגשת ראיות חדשות: דו"ח מבקר המדינה המתייחס למכון הטכנולוגי, ותצהירים נוספים מקרב הסגל האקדמי במכון – שהאמור בהם תומך, לשיטתו של העותר, בטענותיו. אין במסמכים אלה כדי לשנות ממסקנתנו, מה גם שבהתאם להוראת סעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1985: " דו"חות, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי".

9.

אשר על כן, העתירה נדחית , בלא צו להוצאות. מובן כי אין בפסק דיננו זה כדי למנוע מהעותר להציג את מלוא טענותיו בהליך בפני בית הדין לעבודה, ולהשיג על פסק הדין שיינתן בגדרו, באם תימצא לו עילה לעשות כן.