בג"ץ 8575/03 פהמי עזאדין נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

המשנה לנשיא ת' אור :

1.ביום 9.9.03 בשעה 23:00 לערך, התפוצץ מחבל מתאבד בבית הקפה "הלל" ברחוב עמק רפאים שבירושלים. בפיגוע זה נהרגו שבעה אנשים ונפצעו שבעים אנשים נוספים.

הראיות שנאספו לאחר הפיגוע הובילו למסקנה חד משמעית, לפיה המפגע הוא ראמז פהמי עזאדין אל סלים ( להלן: המפגע ), בנו של העותר 1 ( להלן: העותר ). קביעה זו הסתמכה על מציאת תעודת הזהות של המפגע בזירת הפיגוע ועל פרסום שמו באתר האינטרנט של גדודי עז א-דין אל-קאסם, כמי שביצע את הפיגוע. במהלך תיחקור שנערך לעותר וכן במהלך תיחקור שנערך לבנו של העותר ואחיו של המפגע, צאאב, עלה כי המפגע התגורר בבית הוריו, היינו בבית העותר.

ביום 17.9.03 מסר המשיב לב"כ העותר הודעה על כוונה להחרים ולהרוס את ביתו, המצוי בכפר רנתיס שבשטח B , אשר באזור יהודה ושומרון. בבית זה מתגוררים העותר, אשתו וארבעת ילדיהם, כולל המפגע. ביום 18.9.03 הגיש העותר השגה על ההחלטה האמור. השגה זו נדחתה, והמשיב חתם על צו המורה על הריסת המבנה והחרמת הקרקע, באופן שלא יאפשר לבנות עליה מבנה חדש, על פי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 ( להלן: תקנה 119 ). צו זה הורה כי ההחלטה לא תמומש עד לשעה 12:00 ביום 21.9.03. מועד זה הוארך, על פי בקשת העותר. בעתירתו זו מבקש העותר למנוע מן המשיב להחרים ולהרוס את בית העותר.

ביום 23.9.03, לאחר שמוע טענות בעלי הדין, דחינו את העתירה. נימוקי החלטתנו יובאו להלן.

2.טענתם המקדמית של העותרים היא, כי כלל לא הוכחה זהות המפגע. טענה זו אין בה ממש. כאמור לעיל, מסקנתם החד משמעית של גורמי הביטחון לגבי זהות זו הסתמכה הן על הראיות בשטח והן על ראיות נוספות.

העותרים טוענים, כי המשיב הסתיר את הבסיס המשפטי למעשיו, תוך הסתמכות על מקורות שונים וסותרים. גם טענה זו דינה להידחות. בצו ההחרמה וההריסה הסתמך המשיב במפורש על תקנה 119, גם אם ציין לצידה, בנוסף, כי המעשה הוא לפי כל דין ותחיקת ביטחון.

3.העותרים מוסיפים וטוענים כי הריסת בית לפי תקנה 119 מהווה אקט של ענישה קולקטיבית, ולא אקט הרתעתי כטענת המשיב. לטענתם, על המשיב להוכיח בראיות ודאיות כי אכן יש בסנקציה זו כדי להרתיע. טענת המשיב, לעומת זאת, היא, כי בידי רשויות הביטחון מידע המלמד כי חששם של בני משפחות המחבלים מפני האפשרות שביתם ייהרס משפיע עליהם לא אחת לנסות ולמנוע מקרובי משפחתם מלבצע פיגועים וכי היו מקרים בהם המחבלים עצמם נמנעו מלבצע פיגועים בשל החשש שיבולע למשפחתם ובית המשפחה ייהרס. לכך יש להוסיף, כי בשורה רחבה של פסקי דין החליט בית משפט זה שאין מקום להתערב בשיקול הדעת של גורמי הביטחון בעניין האפקט ההרתעתי הקיים לדעתם בהריסת בתים. כך, למשל, בבג"ץ 7473/02 בחר ואח' נ. מפקד כוחות צה"ל (לא פורסם), קבע השופט א' מצא כך:

"בדברים אלה יש תשובה מספקת לטענת בא כוח העותרים, כי להריסת בתיהם של מפגעים אין אפקט הרתעתי. שאלת יעילותו של האמצעי הנה נושא להערכה של גורמי הביטחון ולא מצאנו יסוד לפקפק בכך".

וכך גם בבג"ץ 7015/02 עג'ורי ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , פ"ד נו (6) 352, 375-376, בו קבע הנשיא א' ברק כי:

"בביקורת שיפוטית זו, אין אנו עושים עצמנו למומחים בענייני ביטחון. אין אנו ממירים את השיקול הביטחוני של המפקד הצבאי בשיקול הביטחוני שלנו...".

עמדה זו מקובלת גם עלי. עם זאת, אם גם מאחר ופעולת הריסת הבתים הנה פעולה קיצונית, ראוי שגורמי הביטחון יבחנו מחדש, מעת לעת, את נכונותה ויעילותה של הערכתם בנושא זה.

4.למען שלמות התמונה נציין, שביום הפיגוע יצא המפגע מהבית הנדון, ועל פי האמור בתגובת המשיב, בעת שנמסרה למשפחת העותר ההודעה על הכוונה להחרים ולהרוס את ביתם, כינו בני המשפחה את המפגע בתואר "שאהיד", וציינו כי הם גאים במעשי הגבורה שעשה המפגע. על רקע זה, יפים לכאן דברי השופט א' מצא בבג"ץ 7473/02 הנ"ל:

"המפגע בחר להתגורר בקרב משפחתו, רווק צעיר הסמוך על שולחן הוריו, ועל פי הנסיבות יש לייחס להוריו חזקת ידיעה אודות מעשיו והלוך נפשו של בן המשפחה, שגמר אומר לסיים את חייו בפיגוע התאבדות רצחני של אזרחים חפים מפשע".

5.נציין, שבאותו יום של הפיגוע הנדון בעתירה זו, אירע פיגוע קשה נוסף אשר גרם להרוגים ופציעת רבים. גם באירוע זה היה מעורב מפגע מתאבד מכפר רנתיס, אשר הוחלט להרוס את בית משפחתו. העניין נדון בבג"ץ 8262/03 עבד אל קאדר אבו סלים נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (טרם פורסם). שיקולי בית המשפט שם יפים, בשינויים המחוייבים, גם לענייננו.

6.סיכומם של דברים, שקלנו את טענות העותר כולן, ובאנו למסקנה שאין להתערב בהחלטת המשיב, ועל כן הודענו ביום הדיון על דחיית העתירה.