בג"ץ 866/97 רוני מצליח נ. קצין התגמולים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא קליינברגר וכב' השופטים י' גריל ומ' נאמן)., שדחה את ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט1959- (להלן: "חוק הנכים").

1.תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל1969- (להלן: "התקנות") קובעת:

"9. דין פגימה הנובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת

היתה פגימה מסויימת שהנכה נפגם בה, נובעת באופן בלתי-אמצעי מפגימה מוכרת שנפגם בה אותו נכה, רואים אותה פגימה כפגימה מוכרת, אף אם איננה נובעת באופן בלתי-אמצעי מחבלה, מחלה או החמרת מחלה שאירעו בזמן השירות עקב השירות."

התקנות מגדירות פגימה מוכרת כפגימה הנובעת מחבלה או מחלה שאירעו או הוחמרו בזמן השירות הצבאי עקב השרות.

מחלת יתר לחץ דם שהמבקש חולה בה הוכרה על-ידי המשיב כמחלה שנגרמה בתקופת שרותו עקב שרותו. כעשר שנים לאחר שחרורו מצה"ל לקה המבקש באוטם שריר לב. ועדה רפואית, שהתבקשה על-ידי המשיב לחוות דעתה בסוגיית קיום קשר סיבתי בין יתר לחץ הדם לבין אוטם שריר הלב, הכירה בקיומו של קשר סביבתי זה, קבעה, כי יש להכיר באוטם שריר הלב כפגימה שהוחמרה בשיעור מחצית מדרגת הנכות הכוללת וקבעה למבקש דרגת נכות בשיעור 20% מתוך 40%. המשיב אימץ את מסקנות הוועדה הרפואית. המבקש ערער על החלטת המשיב: הוא ערער בפני ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (להלן: "ועדת הערעורים") על החלטת המשיב, כי אוטם שריר הלב הוחמר, ולא נגרם, כתוצאה מיתר לחץ הדם וכי ההחמרה היתה בשיעור מחצית הנכות בלבד. כמו כן ערער בפני הוועדה הרפואית העליונה על גובה דרגת הנכות שנקבעה לו. המשיב העלה בפני ועדת הערעורים טענה מקדמית, לפיה אין הוועדה מוסמכת לדון בטענות שהועלו בפניה. טענה זו נדחתה תחילה על-ידי הוועדה, אולם המשיב שב והעלה טענה זו והוועדה עיינה מחדש בהחלטתה והגיעה לכלל מסקנה, כי נוכח ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה בע"א 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן , פ"ד מה (5) 374 מצוי ערעורו של המבקש בגדר סמכותה של הוועדה הרפואית העליונה. לפיכך נדחה ערעורו של המבקש מחוסר סמכות. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את ערעורו של המבקש על החלטה זו, אף זאת בהסתמך על הלכת חריטן .

2.מונחת בפני בקשת רשות ערעור מטעמו של המבקש. המבקש טוען, כי הלכת חריטן סוטה אמנם מההלכה שנקבעה על-ידי בית משפט זה בע.א. 140/89 קצין התגמולים נ' צבי גולומבק , פ"ד מה (3) 23 בכל הנוגע להתייחסות לסמכות לדון בסוגיית הקשר הסיבתי בין הפגימה המוכרת לבין הפגימה החדשה, אולם סוגיית מהות הקשר הסיבתי, גרימה או החמרה, נותרה, גם לפי פסק הדין בעניין חריטן , בידי המשיב וועדת הערעורים, שכן מדובר בסוגייה משפטית או משפטית-עובדתית, ולא בסוגייה רפואית. לטענת המבקש, נודעת חשיבות ציבורית רבה לבירור הטענות המתעוררות בבקשתו, שכן הן נוגעות לזכויותיהם של נכים רבים.

3.המשיב סבור, כי המבקש טועה בנסיונו לגזור גזירה שווה בין סוגיית הקשר הסיבתי בין השרות הצבאי לפגיעה או מחלה לבין סוגיית הקשר הסיבתי בין פגימה מוכרת לפגימה חדשה. הסוגייה השניה היא, לדעת המשיב, סוגייה רפואית מובהקת ולא סוגייה משפטית עובדתית. המשיב מוסיף וטוען, כי כך נקבע, למעשה, בהלכת חריטן ולפיכך אין צורך שבית משפט זה ישוב ויידרש לסוגייה במסגרת דיון בבקשת המבקש.

4.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. בע"א 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן , פ"ד מה (5) 374 קבע בית משפט זה:

"ראינו מקום לקבל את הטענה, לפיה, הכרה בפגימה שתקנה 9 דנה בה צריכה להיות בידיה של ועדה רפואית. תקנה 9 היא הוראה מהוראותיהן של תקנות הדנות במבחנים לקביעת דרגת נכות...מבחנים לקביעת דרגת נכות הם נושא אשר יש להכריע בו לפי התקנות על פי אמות מידה רפואיות. הוא הדין לגבי תקנה 9. כמבואר לעיל, אין לגבי תקנה 9 צורך לדון בקשר אל השירות אלא בקשר הרפואי בין הפגימה המוכרת לבין הפגימה החדשה המיתוספת עליה. קיומו של הקשר הבלתי אמצעי בין שתי הפגימות הוא שאלה רפואית מובהקת, כי אין צורך לקבוע, אם הפגימה החדשה יכולה היתה לנבוע מאירוע בזמן השירות ועקב השירות, אלא למשל, אם המחלה החדשה היא תולדה של המחלה המוכרת הראשונית אשר נבעה מן השירות. שאלות שברפואה מקומן בוועדה רפואית. מעמדה של הפגימה הנוספת המתוארת, אחרי שהגורם הרפואי קובע את זיקתה הבלתי אמצעית לפגימה המוכרת, איננו נובע מקשר לשירות אלא מקשר לפגימה הקודמת, ורק האמור בתקנה 9 הנ"ל יוצר את הפיקציה, לפיה רואים את הפגימה הנוספת כפגימה מוכרת. לא למותר להוסיף, כי גם ההבחנה בין מחלה חדשה, קרי מחלה נוספת, לבין החמרתה של פגימה מוכרת מקורית, קרי המחלה הראשונה, היא שאלה שברפואה...סוף דבר, על הקשר שבין הפגימה המסויימת החדשה לבין הפגימה המוכרת מן הבחינה הרפואית תחליט הוועדה הרפואית. הערעור בכגון דא מוגש, כמובן, לוועדה הרפואית העליונה." ( שם , בעמ' 391)

ההבחנה שמציע המבקש, בין קביעת קשר סיבתי (שהיא, גם לגישתו, שאלה רפואית) לבין קביעת מהות הקשר הסיבתי, אינה יכולה לעמוד ואף אינה מתיישבת עם ההלכה שהובאה לעיל. משנפסק, כי השאלה אם פגימה מסויימת גרמה להיווצרותה של פגימה אחרת היא שאלה שברפואה, אין מקום לפצל שאלה זו, באופן מלאכותי, לשתי שאלות משנה שיידונו על ידי שני גופים שונים, לפי אמות מידה שונות: לפיכך אין מקום לאבחנה שמציע המבקש ומילא אין גם צורך במתן רשות ערעור, לגבי שאלה שהוכרעה על-ידי בית משפט זה.

הבקשה נדחית.