בג"ץ 8703/99 דסה סבא נ. שר הפנים

העותרים נישאו זה לזה בנישואין אזרחיים בפרגוואי בשנת 1996. העותר 2 אינו יהודי. העותרים פנו אל המשיבים על מנת שיעניקו לעותר 2 אשרת עולה ועל מנת שירשמו את נישואיהם (בג"ץ 6138/97). ככל הנראה, לא נעתר להם משרד הפנים. על כן פנו העותרים אל בית משפט זה לרשום את נישואיהם ולהעניק לעותר 2 מעמד על פי חוק השבות תשי"ב - 1952 וחוק האזרחות, תשי"ב - 1952.

ביום 22.8.99 הודיעו המשיבים על הסכמתם למבוקש בעתירה. כיוון שכך, נמחקה העתירה בבג"ץ 6138/97. עם זאת, וכפי שהסתבר מאוחר יותר, לא עמדו המשיבים בהתחייבות שניתנה, שכן העותר 2 נדחה בלך ושוב מספר פעמים. לאור זאת, פנו העותרים בשנית לבית משפט זה בעתירה זו.

בהודעה מיום 26.1.2000 הודיעו המשיבים כי העותר 2 קיבל רשיון לישיבת ארעי מסוג "א/ 5" לשנה. עוד סוכם כי הנוהל המקובל על המשיבים בכגון דא ("הנוהל המדורג") יוחל בעניינם של העותרים למפרע מיום התחייבות משרד הפנים בבג"ץ 6138/97. לאור נסיון העבר, לא נחה דעתם של העותרים מהודעה זו. בתגובתם, ביקשו הם כי לעותר 2 תנופק תעודת זהות וכי פרטיה של העותרת 1 יירשמו בתעודה זו.

ביום 9.2.2000 קיבלו העותרים את מבוקשם האחרון. הם ניאותו למחיקת עתירתם, כפוף לחיוב המשיבים בהוצאות. לטענתם, התקיימו במקרה דנן כל הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לחיוב המשיבים בהוצאות (בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217). המשיבים הותירו את שאלת חיובם בהוצאות לשיקול דעתי.

נראה לי כי בעניין זה, הצדק עם העותרים. אכן, מן הנסיבות שקדמו להגשת העתירה עולה לכאורה כי היה צידוק בהגשתה של עתירה זו. כמו כן, לא נפל בהגשת העתירה, ואף לא נטען כי נפל בהגשתה, פגם של שיהוי. עוד עולה מנסיבות הגשת העתירה כי עצם הגשת העתירה היא זו אשר הניעה להעניק לעותרים את מבוקשם.

בשאלת גובה ההוצאות, יש להביא במסגרת השיקולים את פרק הזמן הארוך עד מאוד (ארבע שנים) מהרגע בו פנו העותרים אל המשיבים ועד לרגע בו ניתן להם מבוקשם. יש להביא בחשבון אף את העובדה כי לא קוים דיון בפני הרכב בעתירה זו ולא נגזל זמן שיפוטי יקר.

בשים לב לכלל השיקולים, אני מורה כי המשיבים ישלמו לעותרים הוצאות משפט בסך של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.