בג"ץ 871/98 רזמק חלימה נ. שר הפנים

1.לפני בקשה לפסיקת הוצאות מטעם העותרים. עניינו של ההליך בסירובו של המשיב לרשום את העותרים, תושבי מזרח ירושלים אשר לא התפקדו במפקד של שנת 1968, כתושבי קבע במרשם התושבים של ישראל. העותרים טוענים כי לאחר פניות רבות נאלצו להגיש את העתירה בשנת 1998, ורק בשנת 2004 נעתר המשיב לבקשתם. העותרים טוענים כי הגשת העתירה היא זו שהביאה לקבלת המבוקש, לאחר מיצוי הליכים נרחב שבוצע קודם להגשתה, ומכאן שיש מקום לחייב המשיב הוצאותיהם.

2.המשיב התנגד לבקשה. לטענתו, העותרים לא ציינו את כל השתלשלות העניינים, ולא בכדי. המשיב טוען כי העותרים לא הוכיחו עד שנת 2002 את העובדה כי אכן התגוררו בירושלים בשנת 1967, ולפיכך לא היו זכאים לקבל את המבוקש. רק בשנת 2003, נוכח המלצת בית המשפט, הוגשו ראיות חדשות אשר הצדיקו העתרות לבקשה. לפיכך, המשיב לא עיכב את הטיפול בעותרים, ולא הגשת העתירה אלא הצגת הראיות המלאות על-ידי העותרים בשלב כה מאוחר, היא זו שהביאה להעתרות לבקשה. לפיכך, נטען כי יש לדחות את בקשת העותרים, ולפסוק דווקא למשיב הוצאות. העותרים ביקשו להגיב לבקשה זו, והרשות ניתנה להם, אולם לא עשו כן עד עתה.

3.לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין שתי הבקשות לחיוב בהוצאות, להידחות. אשר לבקשת העותרים, הרי שלא שוכנעתי כי הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. העותרים אכן לא פירטו את מלוא השתלשלות העניינים כפי שהיא עולה מהודעת המשיב. על פי השתלשלות עניינים זו, קבלת הסעד שבעתירה מקורו בהגשת ראיות נוספות על-ידי העותרים ובטיפול מחודש בפנייתם תוך הותרת העתירה תלויה ועומדת. בעובדה כי טרם הגשת העתירה לא ניתן הסעד ובסוף כל הסופות ניתן הסעד, אין משום ראיה לכך שהגשת העתירה היתה מוצדקת ולכך שהגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. אשר על כן, וכאמור לעיל, דין בקשת העותרים לפסיקת הוצאות להידחות. אשר לבקשת המשיב, הרי שגם אותה לא מצאתי לקבל. עמדת המשיב היתה אמנם מלכתחילה כי על העותרים הנטל בנדון. עם זאת, אין לכחד כי חלו התפתחויות בעמדת המשיב לאורך התקופה בה היתה העתירה תלויה ועומדת ואף המשיב נתן הסכמתו לא פעם לדחיית מועד הדיון ולמתן זמן מספק ליישוב העניין בין הצדדים. במצב דברים זה, גם דין טענת המשיב לעניין החיוב בהוצאות, להידחות.