בג"ץ 8729/96 ש.כאכון מלונות ונופש בע"מ נ. עמידר - החברה הלאומית לשיכון עו

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 8729/96

וערעור שכנגד

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

כבוד השופט ת' אור

כבוד השופט א' מצא

המערערות: 1. ש' כאכון, מלונות ונופש בע"מ

2.נוף הארבל בע"מ

נ ג ד

המשיבה: עמידר, החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 10.10.96 בת"א 802/92 שניתן על ידי כבוד השופט י' זפט

בשם המערערות: עו"ד עליזה בן-יצחק

בשם המשיבה: עו"ד גיורא אונגר ועו"ד שלומית סלע

פסק דין

השופט ת' אור :

1.ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט י' זפט), בו נקבע כי הסכם שנכרת בין המערערות למשיבה, בוטל על ידי המשיבה שלא כדין. בגין הנזקים עקב הפרה זו של ההסכם, פסק בית המשפט למערערות פיצויים בסך 50,000 ש"ח. בנוסף, חוייבה המשיבה בהוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח. ערעור המערערות הוא על מיעוט הפיצויים שנפסקו להן. הערעור שכנגד, הוא על הקביעה שבביטול ההסכם על ידה הפרה המשיבה את ההסכם וכן על חיובה בתשלום פיצויים למערערות.

העובדות והשאלות שבמחלוקת

2.ביום 27.3.91 התקשרה עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ ( להלן: המשיבה )

עם המערערות, שבבעלותן ובניהולן כפר נופש בשם "מצוק הארבל" במושבה מגדל שליד הכנרת ( להלן:

כפר הנופש ), בהסכם שעיקרו שיכון עולים חדשים בכפר הנופש ( להלן:

ההסכם ).

עובר לכריתת ההסכם, כלל כפר הנופש שמונה קוטג'ים דו-משפחתיים אשר חולקו לארבעה אגפים. בעקבות כריתת ההסכם, וכחלק מההיערכות לו, שיפצו המערערות את מבני הכפר כך שיעמדו בדרישות ההסכם. על פי ההסכם, נדרשו המערערות להעמיד לרשות המשיבה שישים חדרים נפרדים, מאובזרים ומצוידים על פי רשימה שצורפה להסכם, ולהקים 6 מטבחים אשר ישרתו, כל אחד בנפרד, עשרה חדרי אירוח. כן סוכם שהמערערות יוסיפו לכל חדר אירוח חדר שירותים.

עם תום הכנת כפר הנופש, ערך נציג המשיבה ביקורת במקום ובעקבותיה אושר כפר הנופש על ידי המשיבה. ביום 22.5.91 נכנס ההסכם לתוקף.

ביום 19.6.91 נשלח אל המשיבה מכתב מאת המשרד לאיכות הסביבה, בחתימתה של הגברת נאוה קוקוש, לפיו ניתן לכפר הנופש היתר בניה לשמונה קוטג'ים למגורים וטרם הוצא היתר בניה המתאים למצב המבנים הקיים בכפר הנופש. באמצעות מכתב זה ביקשה גברת קוקוש, רכזת תעשיות ושפכים ביחידה לאיכות הסביבה, להתריע מפני מפגעים סביבתיים ותברואתיים שמקורם בליקויים במערכת הביוב בכפר הנופש.

ביום 3.7.91, בעקבות קבלת המכתב האמור, שלחה המשיבה למערערות הודעה על ביטול ההסכם, שכן, לטענתה, הפרו המערערות את ההסכם הפרה יסודית.

המערערות, אשר סברו כי לא היתה למשיבה כל הצדקה לביטול החוזה, הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה כספית בסך 1,200,000 ש"ח כנגד המשיבה, בגין הפרת חוזה וביטולו שלא כדין. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המערערות וקבע, שביטול ההסכם על ידי המשיבה נעשה שלא כדין ובחוסר תום לב.

3.במבוא להסכם, מופיעה הצהרת המערערות, לפיה:

"המארח (המערערות - ת"א) מצהיר כי בידו כל האישורים והרשיונות הנדרשים לפי כל דין לצורך מתן השירותים לפי הסכם זה בכלל ולניהול מלון בפרט, וכי המלון תקין ומתאים למתן השירותים כאמור בהסכם".

על פי הוראת סעיף 13.2 להסכם הצהרה זו מהווה תנאי יסודי בו. בשולי ההסכם, בעמוד 6, מאשרת עורכת דינן של המערערות כי:

"... בידי המארח כל האישורים והרשיונות הנדרשים עפ"י כל דין למתן השירותים על פי הסכם זה לרבות לניהול המלון".

טענת המשיבה בבית המשפט המחוזי היתה, כי המערערות הפרו תנאי זה בשניים: א. לא היה בידיהן היתר בניה התואם את המבנים הקיימים בכפר; ב. לא היה בידיהן רישיון עסק מתאים לניהול מלון או בית אירוח - רישיון עסק לפי פריט 120 לתקנות רישוי עסקים (תקופת תוקפם של רשיונות, חידושם ואגרות), תשל"ה1974- ( להלן:

תקנות רישוי עסקים ).

אין מחלוקת כי בידי המערערות היה היתר בניה לשמונה קוטג'ים למגורים, ולא לשישים יחידות אירוח, אותן נדרשו להעמיד לרשות המשיבה על פי ההסכם. כן היה בידי המערערות רישיון עסק שניתן לפי פריט 108 לתקנות רישוי עסקים ("השכרת חדרים בתוך דירה, כשמספר החדרים המיועדים להשכרה עולה על שלושה"), בו מתואר העסק כ"כפר נופש". רישיון עסק זה נרשם על שמו של מר שלום כאכון, מנהל המערערת 1 ובעל המניות העיקרי בה.

על בסיס עובדות אלה טענה המשיבה שלא די באישורים כאמור שהיו בידי המערערות כדי לעמוד בדרישות ההסכם וכי היעדרם של אלה מהווה הפרה של ההסכם. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המשיבה. להלן אתייחס לשתי הטענות אשר העלו המשיבות ולנימוקים לדחייתן.

היעדר היתר בניה תקף

4.בית המשפט המחוזי קבע, כי היעדרו של היתר בניה תקף אינו מהווה הפרה של ההסכם. זאת מהטעם, שכוונת הצדדים, כפי שהיא עולה מלשון ההסכם ומעדויות הצדדים, היתה לרשיונות ואישורים שעניינם הישיר הוא מתן שירותי אירוח. דהיינו, רישיון עסק ולא היתר בניה. חיזוק למסקנה זו מצא בית המשפט במכתבה של גברת קוקוש בו היא כותבת למשנה למנכ"ל המשיבה, מר יוסף מורנו, את הדברים הבאים:

"בשיחת טלפון עם מר עומרי אביטל ממשרדך, בתאריך 10 ליוני 1991 יידעתי אותו על מפגע זה ועל המצב הקיים (הכוונה להיתר בניה מתאים, כפי שמציין בית המשפט) אך הוא טען, כי למקום יש רישיון עסק חתום על ידי ראש המועצה וזה מספק אותו".

טענתה של המשיבה כנגד קביעה זו, היא שקיומו של היתר בניה כדין הינו תנאי לקבלת רישיון עסק, ואין מחלוקת כי קיומו של רישיון עסק היווה תנאי בהסכם. לטענתה, מטרתו של חוק רשוי עסקים, תשכ"ח1968- ( להלן:

חוק רישוי עסקים ) הינה, בין היתר, קיום הדינים הנוגעים לתכנון ובניה ולמניעת סכנות וכן הבטחת איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים (ראו סעיפים 1(א)(1) ו1-(א)(1)(6) לחוק).

בדין נדחתה טענה זו על ידי בית המשפט המחוזי. ראשית, אמנם בין המטרות לרישוי המופיעות בסעיף 1 לחוק רישוי עסקים מופיע גם "קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה". אולם, כפי שמציין ד"ר א' וינוגרד בספרו דיני רשויות מקומיות (מהדורה רביעית, 1988):

"... בין המטרות לרישוי אנו מוצאים גם את 'קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה'. יש צורך להבין זאת כך: אם אדם מבקש רישיון לעסוק במקום אשר אינו מותר לפי חוק התכנון והבניה או תכנית בנין-ערים רשאית רשות הרישוי לסרב לתיתו בשל כך. פרט לכך - אין לייחס למחוקק כוונה שחוק הרישוי ישמש כמכשיר נוסף לאכיפתו של חוק התכנון והבניה אשר בו ישנן הוראות מתאימות למניעת שימוש אסור וענישה על עבירות של שימוש אסור כולל צוים להפסקת אותו שימוש" (בעמודים 250-249).

שנית, אף אם יש ממש בטענת בא כוח המשיבה, לפיה על הרשות המוסמכת לתת רישיון עסק, להביא בחשבון גם שיקולים של תכנון ובניה (ראו בג"צ 315/88 דולב נ' ראש המועצה האזורית אפעל , פ"ד מג(1) 98, 104; וכן ראו בג"צ 53/86 ירמיהו עייני בע"מ חברה לבנין נ' ראש עיריית קרית מוצקין , פ"ד מ(4) 45, 48), אין בכוחה של טענה זו לשנות מכוונת הצדדים כפי שהיא עולה מלשון ההסכם ומנסיבות כריתתו. הלכה היא, כי:

"... ההכרעה בשאלה, אם השגתו של רישיון על-פי חיקוק הינה בבחינת תנאי מתלה, תיבחן על-פי כוונתם של הצדדים, כפי שזו עולה מנוסח החוזה ובמידה מסוימת גם מיתר הנסיבות." (ע"א 189/86 לוי נ' פייגנבלט , פ"ד מב(4) 206, 210).

(וכן ראו ע"א 220/83 חברת אהרן רוטנברג בע"מ נ' חברת פלמה בע"מ , פ"ד לט(2) 372, 376; ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' הוך , פ"ד לז(3) 393, 399).

היעדר רישיון עסק מתאים

5.בפני בית המשפט המחוזי עמדה השאלה האם די ברישיון העסק שהיה בידי המערערות כדי לעמוד בדרישות ההסכם. כזכור, על פי ההסכם נדרשו המערערות להצטייד ברישיון לניהול מלון או בית אירוח, שהוא רישיון עסק הניתן לפי פריט 120 לתקנות רישוי עסקים. אולם בפועל, היה בידי המערערות רישיון עסק שניתן לפי פריט 108 (שעניינו השכרת חדרים בתוך דירה, כשמספר החדרים המיועדים להשכרה עולה על שלושה). עם זאת, ברישיון העסק שהיה בידי המערערות צויין כי מהותו של העסק היא "כפר נופש".

לטענת המשיבה, רישיון עסק זה אינו מתאים לניהולו של מלון או בית אירוח כאמור בפריט 120, וכנדרש בהסכם, ולכן יש לראות את המערערות כמי שהפרו את ההסכם הפרה יסודית אשר בגינה היתה המשיבה רשאית לבטל את ההסכם מיידית באמצעות מתן הודעה חד צדדית.

בית המשפט דחה את טענותיה של המשיבה בענין זה וקבע שהיעדרו של רישיון עסק לפי פריט 120 אינו מהווה הפרה של ההסכם. אמנם, רישיון עסק לפי פריט 120 שעניינו מלון, בית אירוח וכיו"ב הוא ההולם את עסקן של המערערות. אולם, הוצא רישיון לכפר הנופש. רישיון זה די בו כרישיון לניהול עסק האירוח בו היתה המשיבה מעוניינת, ואין לייחס משמעות לציון השגוי של מספר הפריט ברישיון. בטענותיה ניסתה המשיבה להיתלות גם בכך שרישיון העסק הוצא על שמו של מר כאכון ולא על שמן של המערערות. אך גם טענה זו נדחתה. בית המשפט קבע, כי העובדה שהרישיון ניתן למר שלום כאכון היא פגם פורמלי, אשר כפי שהוברר ניתן לתיקון בקלות.

דעתי היא כי אף בענין זה צדק בית המשפט. אכן, הפגמים שנפלו ברישיון העסק שבידי המערערות הינם פגמים פורמליים שניתן היה לתקנם בנקל. על פי חומר הראיות שעמד בפני בית משפט קמא, ובפרט עדותו של מר חיים ברלס - מי שהיה בעת הרלבנטית ראש המועצה המקומית של המושבה מגדל - היה למועצה ענין רב בכך שכפר הנופש יהיה פעיל ושההסכם עם עמידר יקויים. לכן, לו היתה המשיבה פונה אל המערערות ומודיעה להן מבעוד מועד כי לאור היעדרו של רישיון עסק לפי פריט 120 או בשל רישומו של הרישיון על שמו של מר כאכון, ברצונה לבטל את ההסכם, היו המערערות דואגות להסדרתו של רישיון העסק והיתה מצליחה לקבל רישיון עסק לפי פריט 120.

אלא שהמשיבה, לא הזכירה כלל, בכל המסמכים הנוגעים לענין, את נושא היעדרו של רישיון עסק מתאים, לא בהודעת הביטול ששלחה למערערות ולא בתכתובות שהוחלפו בענין זה בין הצדדים.

למעשה, הטענה כי המערערות הפרו את ההסכם גם בכך שלא היה להן רישיון עסק מתאים, הועלתה לראשונה בכתב ההגנה שהוגש על ידי המשיבה לבית המשפט המחוזי. בבסיס הודעת הביטול ששלחה המשיבה למערערות עמדה רק עילת ביטול אחת - היעדר היתר בניה תקף. נדמה כי בנסיבות ענין זה, המשיבה אינה יכולה להסתמך על עילת ביטול שלא עמדה לנגד עיניה בעת הביטול ושלא הופיעה בהודעת הביטול ששלחה למערערות (ראו לענין זה, ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' סעל"ר חברה לבנין בע"מ (טרם פורסם).

יתר על כן, הסתמכות על טענות בדבר העדר רישיון עסק מתאים כעילה לביטול ההסכם, כאשר המערערות יכלו לקבלו לו אך היתה המשיבה מסבה תשומת ליבן שלטענתה יש צורך ברישיון כזה - נגועה בחוסר תום לב.

סיכומם של דברים הוא, שלא היתה למשיבה עילה לביטול ההסכם עם המערערות, וביטולו על ידה מהווה הפרה של המשיבה את ההסכם.

נזכיר, שבהתייחסו לשאלת חוסר תום הלב של המשיבה בביטול ההסכם, קבע בית המשפט, למעלה מן הצורך, כי הסיבה האמיתית שעמדה מאחורי ביטולו של ההסכם היתה חוסר נחיצותו למשיבה, ולא הפרתו על ידי המערערות. גם בנקודה זו מקובלות עלינו קביעותיו והנמקתו של בית המשפט המחוזי.

גובה הנזק

6.משנקבע כי המשיבה בטלה את ההסכם שלא כדין, התעוררה בבית המשפט המחוזי מחלוקת גם בדבר שיעור הנזק שנגרם למערערות עקב כך. המערערות תבעו פיצויים בגין הרווחים שהיו מפיקות מההסכם אלמלא היה מופר על ידי המשיבה ( להלן: פיצויי קיום ). לחילופין, תבעו פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להן כתוצאה מכריתת ההסכם ( להלן: פיצויי הסתמכות ). בית המשפט קבע, כי הוכח נזק בשיעור של 50,000 ש"ח ובהתאם לכך חייב את המשיבה לשלם למערערות סכום זה. נזק זה מבטא הוצאות לשיפוץ מבני כפר הנופש, אשר הוכח שהמערערות נשאו בעלותו. לטענת המערערות קופחו בכך שלא פוצו בגין נזקים נוספים שנגרמו להן עקב הפרת ההסכם על ידי המשיבה. בטענותיהן של המערערות בעניין זה, אדון להלן.

פיצויי קיום

7.לטענת המערערות, היה על בית המשפט לפסוק להן פיצויים בגובה מלוא דמי האירוח שהיו מקבלות מהמשיבה אלמלא הפרה זו את החוזה. בית המשפט קמא דחה את תביעתן בגין ראש נזק זה בקובעו, כי נזקיהן האמיתיים של המערערות אינם בגובה סך כל ההכנסות שהיו צפויות להן, שהרי מהכנסות אלה היו משלמות את הוצאות תפעול כפר הנופש. לפיכך, יש לפצות המערערות רק עבור הפסד הרווחים ולא עבור הפסד ההכנסות. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המערערות לא הוכיחו את ההוצאות שהיו צפויות להן מקיום ההסכם. לפיכך, קבע כי לא הוצגה בפניו תשתית ראייתית המאפשרת לפסוק למערערות פיצויי קיום.

8.בהיותן ערות למסקנה מתבקשת זו מהראיות שבאו בפני בית המשפט, טענו המערערות כי היה על בית המשפט לפסוק להן פיצויי קיום על דרך האומדן. זאת, באשר הוכיחו כי נפגעו ונגרם להן נזק של אובדן רווחים עקב ביטול ההסכם. לטענתן, הן זכאיות לפיצויים על סמך הנתונים הבסיסיים שהציגו, אף בהיעדר ראיות מוצקות על שיעורו של הנזק.

נראה לי, שבדין נדחתה טענה זו על ידי בית המשפט. על רקע ניהול כפר הנופש בעבר לא היה קושי למערערות להוכיח את עלות החזקת כפר הנופש, תוך ניסיון להתאים את העלות למבנים החדשים ולמספר האורחים שהיה עליהן לארח בהם. המערערות אף לא הראו שקיים קושי בהוכחה כזו. על אף זו, מר שלום כאכון, מנהל המערערת 1, לא ניסה כלל לאמוד את ההוצאות הצפויות במסגרת קיום החוזה, והוא העיד כי לא טרח להכין הערכה כלשהי לעניין ההוצאות הצפויות לצורך התביעה (עמודים 158-159 לפרוטוקול בית משפט קמא). דברים אלה מעוררים תמיהה, שהרי ניתן להניח כי המערערות, ככל גוף כלכלי, העריכו את ההוצאות הכרוכות בקיום ההתקשרות, ולו באופן כללי, כחלק מהערכה של כדאיות העיסקה. מכל מקום, משלא הובאו נתונים כלשהם לעניין ההוצאות הצפויות כדי לאפשר עריכת אומדן בדבר שיעור הפיצויים הראוי במקרה זה, בדין דחה בית המשפט קמא את תביעת המערערות לפי ראש נזק זה.

פיצויי הסתמכות

9.המערערות טענו, לחילופין, כי כתוצאה מחתימת ההסכם נגרמו להן נזקי הסתמכות. נזקים אלה כוללים: א. הפסד של רווחים שיכולים היו להפיק מכפר הנופש אלמלא ההתקשרות בהסכם עם המשיבה; וכן ב. הוצאות שהוצאו לצורך מימוש ההסכם עם המשיבה. לגבי הנזק מהסוג הראשון, קבע בית המשפט שלא באו בפניו ראיות מספיקות על פיהן יוכל לקבוע את שיעורו שלנזק זה, ואם בכלל נגרם. בהקשר זה הזכיר בית המשפט את העובדה שבשנת 1990 נשא כפר הנופש של המערערת הפסדים. כלל ההכנסות היו בסך 112,000 ש"ח וכלל ההוצאות הגיע לסך 125,000 ש"ח, דהיינו הפסד שנתי בסך 13,000 ש"ח. על רקע עובדה זו, ועל רקע עדות שבאה בפניו בדבר מצבם הקשה של בתי המלון באזור הצפון, הגיע בית המשפט למסקנה שבהעדר ראיות שיסייעו לו בכך, נמנע ממנו לקבוע או להעריך אם נגרם למערערות הפסד הכנסה ומה שיעורו. בהתאם למצב הראיות כפי שהיה בפני בית המשפט, אין להתערב במסקנתו זו של בית המשפט המחוזי.

10.באשר להוצאות שנגרמו למערערות לצורך מימוש ההסכם עם המשיבה, קיבל בית המשפט את עדויותיהם של מר כאכון ומר מסילתי, על פיהן בצע האחרון שיפוצים עבור המערערות וכאכון שילם לו על חשבון שיפוצים אלה סך של 50,000 ש"ח במזומן. לטענת המערערות, וגם בכך הן מסתמכות על עדויות כאכון ומסילתי, סוכם בינן לבין מסילתי כי יקבל עבור השיפוצים סכום כולל של 270,000 ש"ח וכי נותר חוב של 220,000 ש"ח של המערערות למר מסילתי בקשר אליו ניתן על ידי המערערות למסילתי שטר חוב בסכום 220,000 ש"ח.

בית המשפט המחוזי לא השתכנע מטענות אלה, וקבע שאלה לא הוכחו כדבעי. בית המשפט מסביר את חוסר האמון שלו בגירסה זו, בכך ש"התובעים לא הציגו הסכם בכתב עם מר מסילתי הנוקב בסכום הכולל שישולם עבור השיפוצים", בעובדה ששטר החוב אשר על פי הנטען ניתן למסילתי לא נמצא, וכן באי סבירות הטענה של מסילתי, שהוא היה נכון להמתין עם תביעת המגיע לו מהמערערות זמן כה ניכר של שנים עד לסיום ההתדיינות שלהן עם המשיבה.

חלק מההנמקה האמורה אינו יכול לעמוד. בצדק מציינות המערערות, שבפני בית המשפט הוצג הסכם בין המערערות למסילתי, על פיו מגיע למסילתי מהמערערות סכום של 270,000 ש"ח - לפי 13,500 ש"ח בגין כל דירה, עבור 20 דירות. הסכם זה נספח לתצהירים שהוגשו לבית המשפט וכשנחקר מר מסילתי בחקירה נגדית, נזכר ההסכם (עמוד 89 לפרוטוקול) ויש אליו התייחסות רחבה בעדותו (בעמודים 107-105). בית המשפט לא התייחס לא לקיומו של הסכם זה ולא למידת מהימנותו, אותה ביקש בא כוח המשיבה לתקוף בעת שחקר את מסילתי. במצב דברים זה, נראה לי, שאין מנוס מלהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שידון ויחליט מחדש בשאלה אם הוכחו על ידי המערערת הוצאות על שיפוצים בנוסף לסכום של 50,000 ש"ח, ומה הפיצוי המגיע למערערים בגין כך.

11.למערערות היתה טענה נוספת על הוצאות שנגרמו להן לקניית 15 מקררים בסכום כולל של 10,500 ש"ח, אותם נדרשה לקנות כדי להכין את החדרים לצורך איושם על ידי אורחים שיופנו על ידי המשיבה. בית המשפט קבע, שלא הוכח נזק בעניין זה, כי "אשר למקררים לא הובאה שמץ ראיה על עלותם". והנה מסתבר, שהוגש לבית המשפט מסמך חתום, על פיו הזמינו המערערות 15 מקררים בסכום 10,500 ש"ח, שלמה על חשבונם 3,680 ש"ח ונקבע אופן תשלום היתרה. מכאן, שעלותם הוכחה לכאורה. יש, על כן, להחזיר את הדיון וההכרעה גם בנושא זה לבית המשפט המחוזי, על מנת שיקבע אם נגרם נזק לו אחראית המשיבה בגין רכישת המקררים על ידי המערערות.

12.על סמך כל האמור לעיל, נדחה הערעור שכנגד. הערעור מתקבל, במובן זה שהדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי, כדי שיפסוק מחדש בשאלה אם מגיע למערערות פיצוי, נוסף לסכום בסך 50,000 ש"ח שנפסק להן, ומה שיעורו, בגין שיפוצים שבוצעו על ידן בהתאם להסכם בינן לבין המשיב, ובגין מקררים שקנו. בית המשפט יהיה רשאי, על פי שיקול דעתו, להתיר הבאת ראיות נוספות בנושאים האמורים, ולאחר שמוע טענות בעלי הדין יתן את פסק דינו.

בנסיבות המקרה, ישא כל צד בהוצאותיו בערעור זה.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים. ה נ ש י א

השופט א' מצא :

אני מסכים. ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.