בג"ץ 8732/09 עלי שקיב נ. מר אלי ישי - שר הפנים

השופט א' א' לוי:

1.

סעיף 2 של תקנות העדות הדתיות (ארגונן) העדה הדרוזית, התשנ"ו-1995, עוסק בהרכבה של המועצה הדתית הדרוזית ודרך בחירתם של חבריה. נקבע, כי במועצה יכהנו ששים חברים, על פי החלוקה דלקמן: שלושים סאיסים המכהנים בבתי התפילה הדרוזיים; חמישה-עשר חברים לפי המלצת ראשי הרשויות המקומיות שבהן מתגוררים דרוזים; חמישה-עשר חברים שימנה השר לאחר היוועצות בראשי הרשויות המקומיות ובכל הסאיסים המכהנים.

תקנות אלו תוקנו בשנת התשס"ט-2009 (ראו קובץ התקנות 6747, מיום ח' בשבט התשס"ט, 2.2.09), ומכוחן הוגדל מספר חבריה של המועצה הדתית לשבעים וחמישה. השינוי העיקרי הוא במספר החברים הממונים על פי המלצת ראשי הרשויות המקומיות, שהועמד על שלושים (במקום חמישה-עשר עד אז). ביחס לאלה נקבע בתקנות כי "שמות המועמדים יוגשו לשר לא יאוחר מ-45 ימים לפני תום התקופה הקבועה בתקנת משנה (ג). לא הוגש שם מועמד, ימנה השר את מועמד הרשות המקומית". במטרה להקל על הקורא נוסיף, כי תקנה 2(ג) קובעת הסדר לעניין מינוי חבר חדש למועצה הדתית שיבוא במקומו של חבר שכהונתו פקעה.

2.

בעתירה שבפנינו נתבקשו סעדים אחדים, ובסופו של יום נתבקשה הכרעתנו בשניים מהם בלבד:

(א)

ביטול תקנה 2(א)(3) לתקנות, היינו, ביטול סמכות השר למנות 15 חברים לאחר התייעצות בראשי הרשויות המקומיות ובכל הסאיסים המכהנים. זאת, ברוח המלצתה של הוועדה הבינמשרדית שמונתה על ידי ראש הממשלה בחודש אפריל 2004, והמלצותיה הוגשו בחודש מרץ 2005.

(ב)

לשנות את לשון תקנה 2(א)(1) במובן זה שבמקום מינוי שלושים סאיסים יבוא " נציגי בתי התפילה הדרוזים שייבחרו בבחירות חשאיות על ידי מתפללי בתי התפילה בישובים הדרוזים".

3.

לא ראינו מקום להיעתר לאף לא אחד מאותם שני סעדים, לאחר ששוכנענו באלה:

א)

העתירה הוגשה בשיהוי ניכר - חודשים רבים לאחר כניסתן של התקנות לתוקף, וימים ספורים בלבד לפני שפקעה כהונתם של חברי המועצה הדתית הדרוזית היוצאת.

ב)

לא היתה מוטלת על שר הפנים חובה לאמץ את המלצותיה של הוועדה הבינמשרדית, שהרי כהגדרתן הן המלצות בלבד. יתר על כן, לפחות בעניין אחד אומצה השקפתה של הוועדה, היינו, הגדלת הייצוג של הציבור הנזקק להחלטותיה של המועצה הדתית.

ג)

בתקנה 2(א)(3), שבנוסחה לא נעשה שינוי כלשהו בתיקון משנת התשס"ט-2009, לא גילינו כל פגם, באשר מינויים של אותם חברי מועצה אינו עניין שניתן לשיקול דעת שרירותי של השר, ונקבע מנגנון של היוועצות בראשי הרשויות המקומיות ובכל הסאיסים המכהנים. היוועצות זו עשויה, מחד גיסא, להתריע בפני השר על מועמדים לא ראויים או כאלה שבהם דבק חשש לזיקה פוליטית, ומאידך גיסא, להותיר בידי השר דרך לאזן את הרכב המועצה הדתית על ידי מתן ייצוג הולם לחלקים בציבור שאפשר כי קופחו (לעניין זה ראו דבריו של השופט זמיר בבג"צ 735/95 נבואני נ' השר לענייני דתות , פ"ד נ(4) 89, 133 (1996)).

כמובן, אין בידינו לשלול את החשש עליו הצביעו העותרים, ולפיו עלול השר עצמו להביא בחשבון שיקולים שלא ממין העניין. אולם בחינה של סוגיה זו אינה יכולה להיעשות על ידי

הכתמתו של ציבור שלם, ומטבעה חייבת להיות פרטנית ולהתייחס למועמד מסוים. לשלב זה טרם הגיעו ההליכים לבחירת חבריה של המועצה הדתית, ולעותרים שמורה, מטבע הדברים, הזכות לשוב ולעתור לבית המשפט ככל שיתברר בסוף תהליך המינוי, כי בבחירתו של מועמד זה או אחר עמדו שיקולים זרים.

4.

נוכח האמור, אנו דוחים את העתירה, ומאחר והמשיבים מחלו על זכותם להוצאות, איננו עושים צו לעניין זה.