פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בג"ץ
8734/11 - י"א
לפני:
כבוד הרשם
גיא שני
העותרות:
1. התנועה למען איכות השלטון בישראל
2. הקליניקה "קו הטוהר" מרכז הקליניקות
המשפטיות
נ ג ד
המשיבים:
1. שר הפנים
2. המנהל הכללי במשרד הפנים
3. היועץ המשפטי לממשלה
4. עוד מרדכי ברקוביץ
ו-10 אח'
בקשה לפסיקת הוצאות
החלטה
העתירה שבכותרת נמחקה בהתאם לפסק-דינה של כבוד הרשמת בנמלך מיום 12.3.2014, זאת לאור הסכמת הצדדים כי ההליך מיצה את עצמו. נותרה לבירור שאלת ההוצאות, והצדדים הגישו טענותיהם בעניין. העניין הועבר לטיפולי כעת על רקע חילופי גברי בלשכת הרשמים, ועם הצדדים הסליחה על העיכוב המסוים במתן החלטה.
מעיון בתיק עולה כי מדובר בעתירה שהוגשה בשלהי שנת 2011 ועניינה הסדרת סוגיית הייעוץ המשפטי ברשויות השלטון המקומי. העתירה הוגשה על רקע "הקפאתו" של חוזר מנכ"ל (5/09) שנועד לטפל בסוגיה. כבר בתגובה המקדמית מטעם המשיבים, מיום 28.12.2011, נמסר כי לפי עמדתם אכן קיים צורך לקבוע הנחיות בדבר העסקתם של יועצים משפטיים חיצוניים ברשויות המקומיות. עוד צוין כי בהמשך למגעים שהתקיימו בין הגורמים הרלוונטיים, מונח ניסוחו הסופי של הנוהל על שולחנו של היועץ המשפטי של משרד הפנים. בהמשך הוגשו – על-פי החלטות בית המשפט – הודעות עדכון נוספות שדיווחו על התקדמות התהליך, אולם בחודש אוגוסט 2012 – "בהתחשב במהות העניין ונוכח השתהות המשיבים בגיבוש עמדתם בנוגע לחוזר 5/09 של משרד הפנים" – הוחלט כי העתירה תקבע לדיון בהקדם (החלטת כבוד השופטת ארבל מיום 27.8.2012). הדיון שנקבע ליום 24.4.2013 נדחה (ראו החלטה מיום 18.4.2013), וביום 29.7.2013 התקיים דיון שבסיומו ניתנה החלטה שלפיה "החלטת השר תינתן בתוך חצי שנה ואנו מצפים כי לא תהיינה בקשות ארכה נוספות". ביום 2.2.2014 ניתנה ארכה קצרה נוספת. ביום 19.2.2014 הודיעו המשיבים כי שר הפנים אישר את "נוהל מינוי יועץ משפטי חיצוני קבוע", ולאור זאת ביקשו העותרים – ביום 10.3.2014 – למחוק את העתירה ולפסוק הוצאות לטובתם.
עד כאן – תמצית השתלשלותו של התיק. עיינתי בטענות הצדדים בשאלת ההוצאות, ומצאתי כי אכן יש מקום, במקרה זה, לפסוק הוצאות לטובת העותרים. למעשה, גם המשיבים אינם חולקים, בתגובתם לבקשה שלפניי ובכתבי הטענות הקודמים, על היותה של העתירה מוצדקת במישור העקרוני, ואף אינם גורסים כי העתירה לקתה בשיהוי או באי-מיצוי הליכים. זאת ועוד, דומני כי ניתן וראוי להניח במקרה זה שהגשת העתירה והחלטות בית המשפט במסגרתה תרמו לקידום הנושא שעל הפרק. כל אלה מובילים למסקנה כי יש מקום, במקרה זה, לחייב את המשיבים 3-1 בתשלום הוצאות לעותרים, וזאת בלי להתעלם מטענתם של המשיבים בדבר נסיבות אובייקטיביות שהביאו להתמשכות ההליך.
לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הרלוונטיים, מצאתי כי ראוי לחייב את המשיבים 3-1 לשלם לעותרים הוצאות (כולל שכר טרחת עורך-דין) בשיעור של 12,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.
ניתנה היום, ב' באב תשע"ד (29.7.2014).
גיא שני
, שופט
ר ש ם