בג"ץ 8753/12 מיה גד- מסטיי נ. לשכת עורכי הדין

השופט צ' זילברטל:

העותרת הגישה עתירה בה נתבקש "צו עשה דחוף", לפיו נורה ללשכת עורכי הדין (להלן: המשיבה ) "למסור לעותרת את רישיון עריכת הדין שלה לאלתר...".

כעולה מן העתירה, במוסדות המשיבה מתבררות תלונה וקובלנה משמעתית נגד העותרת. נוכח האמור, הוחלט לדחות את קבלת העותרת כחברה בלשכת עורכי הדין עד לסיום ההליכים בעניינה. כעת מבקשת העותרת, כי נורה למשיבה לקבלהּ

כחברה בלשכה במועד ההסמכה הקרוב - 13.12.2012. לטענתה, עניינה אינו נכלל בגדר אותם מקרים, שבגינם ניתן לסרב לקבל מועמד כחבר בלשכה, לפי סעיף 44 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961.

בהחלטתי מיום 5.12.2012 התבקשה העותרת לנמק מדוע יש לברר את עתירתה בבית משפט זה, ולא במסגרת פנייה לבית משפט לעניינים מינהליים. בתגובתה מיום 6.12.2012 הסבירה העותרת, כי "סברה ככל הנראה בטעות שבתום לב, שהסעד מן הצדק שיכול להינתן על ידי כבוד בית המשפט העליון, ביושבו כבג"צ ובהתאם לחוק יסוד השפיטה, הוא - ההליך המהיר ביותר עבורה ..." [ההדגשה במקור - צ.ז].

דין העתירה להידחות על הסף, זאת נוכח קיומו של סעד חלופי. לפי סעיף 5(1) בצירוף פרט 21(5) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, לבית המשפט לעניינים מינהליים נתונה הסמכות העניינית לדון בטענות נגד החלטות שהתקבלו מכוח חוק לשכת עורכי הדין (למעט סעיפים מסויימים, אשר אינם קשורים לענייננו). במקרה דנא, וחרף טענות העותרת בנוגע לדחיפות עתירתה, אין צידוק לכך שבית המשפט הגבוה לצדק ידון בטענות אותן ניתן להעלות בפני בית המשפט לענינים מינהליים (ראו, למשל, בג"ץ 208/08 זהבי נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, 18.8.2008)).

כאמור, אנו דוחים את העתירה על הסף, ללא צו להוצאות.