בג"ץ 8764/06 עומר חמד(קטין) נ. פרקליטת מחוז הצפון

1.

לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך בקשת העותרים למתן צו עשה שיחייב את המשיבה 1 לבוא וליתן טעם מדוע לא תינתן החלטה בערר שהגישו על החלטת פרקליטות מחוז הצפון שלא להעמיד לדין את משיב 2, בגין תקיפת העותר 1 בנסיבות מחמירות, וזאת מפאת חוסר אשמה פלילית. העתירה הוגשה ביום 25.10.06. ביום 8.11.06 התקבלה החלטה לדחות את הערר נשוא העתירה, לאחר שעיון בתיק העלה כי אין ראיות מספיקות לצורך העמדת המשיב 2 לדין פלילי, ולפיכך לא מצא לנכון המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים לשנות מההחלטה לסגור את התיק. בנסיבות אלה התייתר הצורך לדון בעתירה. לבקשת בעלי הדין נמחקה העתירה בהחלטתי מיום 17.12.06. נותרה במחלוקת שאלת ההוצאות.

2.

העותרים טוענים כי אלמלא עתרו לבית המשפט לא היו זוכים לקבל תשובה כלשהי מן המשיבה. המבקשים הגישו ערר על החלטת הפרקליטות ביום 06.09.05, לפי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982(להלן: החוק), יחד עם בקשה לעיין בחומר החקירה. ביום 02.11.05 מימשו המבקשים את זכות העיון וביום 09.01.06 שבו ופנו לפרקליטות בטענות ונימוקים לחיזוק הערר שהגישו. העותרים טוענים כי לא זכו לכל התייחסות מטעם הפרקליטות, חרף חובתה להשיב לערר בפרק הזמן הקבוע בחוק, קרי, עד תום שישה חודשים מיום הגשתו. התייחסות הפרקליטות באה אפוא רק עקב החלטת בית המשפט למתן תגובה לעתירה. העותרים סבורים כי יש בסמיכות בין מועד ההחלטה בערר לבין מועד הגשת העתירה כדי להוכיח שההחלטה לא הייתה ניתנת במועד לולא הוגשה העתירה דנן. ולראיה, התיק העוסק בערר שהוגש מטעמם נגנז בארכיב, והועלה ממנו רק לצורך הדיון בעתירה. אשר על כן, מבקשים העותרים לפסוק לטובתם ההוצאות שנכפו עליהם עקב מחדלה המתמשך של המשיבה.

3.

המשיבה סבורה שלא הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת ההחלטה בערר, אלא לכל היותר זירזה את מועד קבלת ההחלטה. העיכוב במתן ההחלטה נבע מעומס העבודה הכבד המוטל על מחלקת העררים שבפרקליטות, כך שלמרבה הצער לא בכל המקרים ניתן ליתן החלטה בערר במועד הקבוע בחוק. מוסיפה המשיבה כי בטעות סוברים העותרים כי תיקם בערר נגנז. התיק הוזמן מן המחלקה בה הוא מצוי, לצורך הטיפול בעתירה. המשיבה טוענת שעיקרי העובדות אינן כפי שמתארים העותרים. לאחר שמימשו העותרים את זכות העיון הודע לבא כוחם כי הם מתבקשים להגיש נימוקים לערר בתוך 30 ימים ואלו לא הוגשו מעולם. יתרה מכך, ביום 30.10.06 נבחן הערר והוחלט להורות על ביצוע השלמת חקירה. משהושלמה החקירה ביום 05.11.06 נבחן הערר ועדין לא מצאה לנכון הפרקליטות לשנות מההחלטה לסגור את תיק הערר. לפיכך, לא ניתן לומר כי העתירה נמחקה לאחר שהעותרים קיבלו את מלוא מבוקשם, כיוון שלמעשה ניתן רק אחד מהסעדים. הסעד כי יוגש כתב אישום כנגד המשיב 2 נדחה, והסעד שהתקבל, מתן ההחלטה בערר היה ניתן ממילא. המשיבה מציינת בתגובתה כי גם לאחר שהוגשה העתירה פעלה במהירות ויעילות על מנת לייתרה, ובתוך שבועיים מיום הגשת העתירה נתנה החלטתה בערר. מטעמים אלה סבורה המשיבה כי אין מקום לפסיקת הוצאות לטובת העותרים.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, ובשים לב לקריטריונים שנקבעו בפסיקה (ראו: בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)), נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. העותרים ניסו לקבל סעד מן המשיבה טרם שפנו לבית המשפט. משניסיונם לקבל החלטה בערר שהוגש מטעמם כשל, פנו לבית משפט זה בבקשה למתן צו עשה. עתירתם לא היתה מוקדמת שכן באה לאחר המתנה של למעלה מ-10 חודשים, במהלכם לא זכו לכל תגובה. אמנם, ההחלטה בערר נשוא העתירה לא שינתה את ההחלטה שלא להגיש כתב אישום כנגד המשיב 2. אולם, כעולה מן הבקשה המוסכמת למחיקת העתירה, התייתר הצורך בעתירה מכיוון שהעותרים זכו לקבל סעד, ולו חלקי, בדמות קבלת החלטה בעניינם. במצב דברים זה, ונוכח העובדה שהערר נידון לאחר ובסמוך למועד הגשת העתירה, עולה כי עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיבה לתת החלטתה בעניינם של העותרים. דומה כי אף המשיבה ערה לנתון זה שעה שהיא מציינת כי הגם שלשיטתה העתירה לא הביאה לקבלת הסעד, היא "לכל היותר, זירזה את מועד קבלת ההחלטה" (סעיף 19 לתגובתה מיום 29.1.07). ודוק: ער אני לטענת המשיבה לעניין העומס הכבד המוטל עליה בעניינים אלו ולכך שלמעשה היא טוענת כי האיחור בטיפול בתיק זה נבע מן העומס האמור. מעבר לכך, נטען כי ממילא היתה מתקבלת החלטה בערר – הגם שבאיחור – ולכן לא העתירה הביאה לקבלת הסעד. אולם, יש לזכור כי מהות העתירה – ולו באחד מראשיה – היתה כנגד אי מתן ההחלטה במועד, אם המועד הקבוע בדין ואם המועד הסביר למתן תשובה לעניין הנדון. ממילא אין בטענת המשיבה לעניין קבלת ההחלטה בערר בעתיד בכדי לסתור את הטענה כי ההחלטה לא נתקבלה במועד. מטעם זה הוגשה העתירה, ומטעם זה, כך שוכנעתי, קודם עניינם של העותרים וזורז הטיפול בערר שהגישו, ואף לא נעשה – כעולה מן החומר שלפני – שי מוש

בסמכות הדין בערר לקבוע, מטעמים מיוחדים שירשמו, כי ההחלטה בערר תינתן במועד מאוחר יותר (סעיף 65א סיפא), והדבר מעיד בעד עצמו. אשר על כן, וכאמור, דין הבקשה להתקבל.

5.

אשר לשיעור ההוצאות, הרי שיש ליתן משקל משמעותי לכך שהעניין נפתר באופן מהיר, סמוך להגשת העתירה, ותוך השלמת מלוא הבירור בלא צורך בדיון במעמד בעלי הדין. נתון נוסף שיש לו משקל מסוים הוא אי הבהירות מן החומר שלפני, אם נימוקי הערר אכן היו מלאים לאחר מי מוש זכות העיון, וזאת נוכח טענת המשיבה בנדון כמו גם עיון בנספח ב' לעתירה שספק אם מקיים הוא את נימוקי הערר שנדרשו לכאורה. לבסוף, העותרים טענו לפסיקות הוצאות "ריאליות", אולם לבד מעניין האגרה, לא פירטו שיעורן ולא הביאו ראיות לעניינן. במצב דברים זה, ובשים לב לעתירה עצמה ולמהות העניין, יעמוד חיובה של המשיבה בהוצאות העותרים בסך של 1,511 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ נוספים. סכומים אלו ישאו הפרישי ריבית והצמדה כדין מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.