בג"ץ 8784/07 עמותת שונשני גן ובי"ס בתל אביב נ. שרת החינוך

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת.

1.

העותרות הן שלוש עמותות אשר פעלו לשם קבלת רישיון להפעלת בתי ספר בשנת הלימודים התשס"ז. לאחר שבקשותיהן לרשיון נדחו על ידי משיב 2, פנו העותרות אל ועדת הערר לפי חוק הפיקוח על בתי הספר, התשכ"ט-1969 (להלן – ועדת הערר). ועדת הערר דנה בעררים בחודש יולי 2007. בחלוף כחודש ימים משלא נתקבלו החלטות בעניינן, פנו העותרות לוועדת הערר. בתגובה נמסר לעותרות כי

"כל עוד לא חודש חוזה ההעסקה של [יו"ר ועדת הערר] על ידי משרד החינוך, הושבתה פעילות הוועדה". משהחלה שנת הלימודים והעניין לא הוסדר, הגישו העותרות (ביום 25.9.2007) עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב. ביום 6.10.2007 הורה להן בית המשפט, לעניינים מינהליים להתייחס לסוגיית הסמכות העניינית. לאחר שקילה נוספת של סוגיית הסמכות העניינית החליטו העותרות למחוק את העתירה ולהגישה לבית המשפט הגבוה לצדק. עתירה כאמור הוגשה ביום 18.10.2007, ובה עתרו העותרות לכך שתמונה ועדת ערר, לרבות חידוש חוזה עם יו"ר הוועדה. בו ביום התבקשו המשיבים להגיב לעתירה, בתוך 21 ימים. ביום 31.10.2007, לאחר שהתברר כי העתירה לא הומצאה למשיבים, נדרשו העותרות להסדיר את עניין ההמצאה. ביום 5.11.2007 הודיעו העותרות כי בשל תקלה משרדית לא הומצאה העתירה למשיבים עד ליום 31.10.2007. העותרות הוסיפו וציינו כי חודשה פעילות ועדת הערר ועל כן התייתר הצורך לדון בעתירה. לבקשתן, נמחקה העתירה (ביום 7.11.2007) תוך שהעותרות עומדות על הוצאותיהן.

2.

בבקשתן לפסיקת הוצאות קובלות העותרות על פגמים בהתנהלות המשיבים עובר להגשת העתירה. הן טוענות, בין היתר, כי פניותיהן החוזרות ונשנות אל משיבה 1 לחידוש חוזה ההעסקה עם יו"ר ועדת הערר לא קיבלו כל מענה. נטען כי ההתעלמות מפניותיהן לא הותירה לעותרות כל ברירה, אלא לפנות בעתירה לבית המשפט. נטען כי רק לאחר הגשת העתירה, תחילה לבית המשפט לעניינים מינהליים ואחר כך לבית משפט זה (בשל סוגיית הסמכות העניינית) ולמעשה רק בעקבות המצאתה אל פרקליטות מחוז ירושלים ואל ועדת הערר, חודש החוזה עם יו"ר הוועדה. העותרות סבורות, איפוא, כי רק הגשת העתירה הביאה לקבלת הסעד המבוקש מאת המשיבים, ועל כן צריכים המשיבים לשאת בהוצאותיהן.

3.

המשיבים מתנגדים לפסיקת הוצאות. המשיבים מדגישים כי העתירה הומצאה לפרקליטות המדינה רק לאחר ה-31.10.2007, בצירוף הודעה כי העתירה כבר התייתרה. על כן סבורים המשיבים כי לא הגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד המבוקש ואין כל עילה או הצדקה לחיובם בהוצאות. לדברי המשיבים, בעתירה עצמה לא ציינו העותרות כי הגישו עתירה זהה לבית המשפט לעניינים מינהליים ובהתנהלות זו כשלעצמה יש כדי להצדיק את דחיית הבקשה לפסיקת הוצאות ואף להצדיק חיובן של העותרות בהוצאות המשיבים. המשיבים מציינים כי ככל שהעותרות סבורות כי המצאת העתירה המנהלית לפרקליטות מחוז ירושלים ולוועדת הערר היא שהובילה לקבלת הסעד המבוקש, הרי שעליהן לפנות בבקשה לחיוב המשיבים בהוצאות העתירה המנהלות, בערכאה בה התנהל ההליך. המשיבים סבורים כי אין כל הצדקה לכך שהמשיבים יידרשו לשלם הוצאות בשני הליכים זהים, אך בגין החלטת העותרות להטריד ללא צורך שתי ערכאות משפטיות בעתירות זהות.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובתיק בכללותו, ובשים לב לאמות המידה שנקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, שוכנעתי כי יש לקבל את בקשת העותרות לפסיקת הוצאות בחלקה. על פי אמות המידה הנזכרות, יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה והאם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. המשיבים אינם חולקים על כך שבמשך תקופה ממושכת לא פעלה ועדת הערר בשל אי חידוש חוזה ההעסקה של יו"ר הוועדה. עקב כך, עוכב הדיון בעניינן של העותרות. במצב דברים זה לא ראו העותרות מנוס מהגשת עתירה. אמנם, העותרות פנו תחילה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ככל הנראה עקב טעות בקשר לסמכות העניינית. המצאת אותה עתירה לידי המשיבים היא שהביאה, כך נראה, לקבלת הסעד המבוקש בעתירה. העובדה כי מבחינה פורמלית העתירה המינהלית היא שהביאה להסדרת העניין ולא העתירה שהוגשה לבית משפט זה, אינה צריכה, כשלעצמה, לשלול מן העותרות את פסיקת ההוצאות. יש לזכור כי המדובר בעתירות זהות שהופנו כנגד משיבים זהים המיוצגים על ידי הפרקליטות. אין חולק כי העתירה הראשונה הומצאה למשיבים. בהנחה שהמדובר היה בעתירה מוצדקת שהביאה לקבלת הסעד, חלוקת העבודה הפנימית של הפרקליטות לגבי ייצוגם של משיבים אלה בערכאות השיפוטיות השונות אינה צריכה להביא לשלילת ההוצאות, בטענה של העדר קשר סיבתי. יצוין, כי מאחר שהעתירה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מינהליים נמחקה על ידי העותרות,

בד בבד עם הגשת ההליך דנן אין מקום להפנייתן של העותרות לבקש הוצאות במסגרת העתירה המינהלית. בנסיבות אלה גם מתייתר החשש לכפילות בפסיקת הוצאות. זאת ועוד, בעתירה שהוגשה לבית משפט זה צוין במפורש – בראשית הדברים – כי הוגשה עתירה זהה לבית המשפט לעניינים מנהליים. העותרות חזרו על דבר הגשתה של העתירה הקודמת גם בבקשה לקיום דיון דחוף (סעיף 24 לבקשה). על כן אין בידי לקבל את טענת המשיבים כי התנהלות העותרות בהקשר זה מצדיקה, כשלעצמה, שלילת ההוצאות. יחד עם זאת, בקביעת שיעור ההוצאות יש להביא בחשבון את הפגמים בהתנהלותן הדיונית של העותרות ואת סרבולו של ההליך השיפוטי שלא לצורך. התנהלות העותרות אינה תואמת, כך נראה, את המצופה מבעל דין הנוקט שקידה סבירה בניהול ענייניו, הן בקשר להגשת עתירה ללא בחינה מוקדמת של שאלת הסמכות העניינית והן בנוגע לאי המצאת העתירה לפרקליטות המדינה. בקביעת שיעור ההוצאות יש ליתן משקל גם לעובדה שהעניין הוסדר במהירות וההליך הסתיים עוד בטרם החל להתברר ובלא שהיה צורך בקיום דיון. בשים לב למכלול השיקולים ולכלל נסיבות העניין, ישלמו המשיבים לעותרות שכר-טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח. סכום זה נקבע גם באין ראיות מטעם העותרות לעניין הוצאותיהן. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.