בג"ץ 8810/06 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושל נ. שר הפנים

1.ביום 27.10.94 החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים לאשר את תכנית 3774 (הכביש המחבר בין צומת הגבעה הצרפתית לשכונת נווה יעקב שבצפון ירושלים). כעבור כעשר שנים, ביום 3.3.05 או בסמוך לכך, נודע לעותרת (הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים), כי המשיב 1 (שר הפנים) החליט להאריך את המועד להגשת תביעת פיצויים בגין תכנית זו, כך שהמשיב 2 יוכל להגיש תביעה כזו נגד העותרת, בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965.

2.בעתירתה תוקפת העותרת את החלטתו זו של שר הפנים להארכת מועד. במסגרת הבקשה לצו ביניים, מבקשת העותרת כי יינתן צו שיורה למשיבים להימנע מקיום דיון אצל המשיבה 4 (השמאית המכריעה), אשר מונתה על ידי המשיבה 3 (ועדת הערר המחוזית) לדון בתביעת הפיצויים של המשיב 2.

בבקשה טוענת העותרת, כי החלטתו של שר הפנים הינה חסרת סבירות באופן קיצוני ולכן יש סיכויים טובים כי העתירה תתקבל, בהוסיפה כי קיום דיון אצל השמאית המכריעה יגרום לצדדים הוצאות מיותרות בהתחשב בסיכויי העתירה.

3.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות המשיבים, ולאחר שהמשיבים 1, 3 ו-4 השאירו לבית המשפט את שיקול הדעת בעניין זה, באתי למסקנה כי דין הבקשה לצו ביניים להידחות. זאת, משום שאין בקיום דיונים אצל השמאית כדי לגרום לנזק בלתי הפיך (השוו בג"ץ 7286/04 חמדאן נ' חמדאן , ניתנה ביום 27.6.05; בג"ץ 1283/05 קופת חולים נ' שר האוצר , ניתנה ביום 25.2.05; בג"ץ 3250/05 סלימאן נ' הארכיבישוף בולוס סייאח , ניתנה ביום 21.2.06). אף אם תתקבל בסופו של יום העתירה, לא תהיה להליך בפני השמאית המכריעה כל משמעות, מעבר להוצאות כספיות, שבהן יישאו, מן הסתם, המשיב 2 והעותרת, לפי תוצאות העתירה. על כך יש להוסיף, כי השאלה הכספית אינה העיקרית, ודאי לא היחידה. מעבר לה קיים האינטרס הלגיטימי של המשיב 2 להתקדם ולסיים את הדיונים בפני השמאית המכריעה.

4.הבקשה נדחית אפוא.

דיון בעתירה ייקבע בפני מותב תלתא.

המשיבים 1 ו-2 יגישו תשובתם לעתירה בתוך 60 יום.