בג"ץ 8812/99 מאיר פיניאן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (ב"ש 1732/99), מיום 2.12.99, מפי השופט מ' בן דוד, אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.ביום 17.11.99 הוגש כתב אישום נגד העורר בת.פ. 405/99, לבית המשפט המחוזי בנצרת. בכתב האישום מיוחסים לעורר שני מעשי סדום בנסיבות מחמירות (עבירות לפי סעיף 347 לחוק העונשין, בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו-(4) ובנסיבות סעיף 345(ב)(4), התשל"ז1977-), ומספר רב של מעשים מגונים בנסיבות מחמירות (עבירות לפי סעיף 384(א) ו-(ב), בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו-(4) ובנסיבות סעיף 345(ב)(4) לחוק העונשין).

2.על פי כתב האישום, מתגורר העורר בשכנות למתלונן, אדם הלוקה בשכלו. ביום 6.7.99, הבחין העורר במתלונן שחלף אותה עת ברחוב, קרא לו והורה לו לסור לביתו. המתלונן בתמימותו, נענה לדרישה ועלה לביתו של העורר. שם הורה העורר למתלונן להתקלח, והלה, שלא הבין את פשר כוונותיו של העורר, נהג כדרישתו. בעקבות המתלונן, נכנס אף העורר למקלחת שם החל ללטף את המתלונן, ולאחר מכן ביצע בו בניגוד לרצונו ועל אף תחנוניו שיחדל ממעשיו, שני מעשה סדום.

3.ביום 2.12.99 החליט השופט מ' בן דוד, לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו (ב"ש 1732/99). בית המשפט קבע, כי הבסיס הראייתי מצוי בעדותו של המתלונן. נקבע כי הבדלים בין גירסת המתלונן בפני חוקר המשטרה, לבין הודעתו במשטרה אינם מבססים סתירה מהותית. השופט מצא כי הבדיקה הרפואית תומכת בגירסת המתלונן. עוד נקבע, כי עדותו של העורר וכן התנצלותו בפני אמו של המתלונן, מחזקות את הראיות נגדו. לבסוף קובע השופט כי:

לאור העבירות החמורות המיוחסות למשיב, לא נחטא לאמת באם נאמר, כי חזקת המסוכנות שקמה מכוח הדין והעומדת כנגד הנאשם עד שיפריכה, משתרעת על תחומה של סוגיית חלופת המעצר.

אדם העושה בגופו של הלוקה בשכלו מעשים נוראיים כמעשים המיוחסים למשיב, מעיד על עצמו - במעשיו - כי אדם חסר רסן ומעצורים הוא, אדם מסוכן שנתקשה לדעת מה יעשה מחר.

עיון בגליון הרשעותיו הקודמות של המשיב מעלה, כי הוא בעל עבר פלילי עשיר הכולל הרשעות קודמות רבות בעבירות אלימות, פיזית ומילולית, (לרבות תקיפת שוטרים ותקיפות חבלניות) והדבר מחזק את נטייתי שלא להורות על חלופת מעצר בנסיבות המקרה.

לא למותר יהיה להוסיף כאן, לי לאור פגיעותו וחולשתו הנפשית של המתלונן, עקב מצבו, לא מופרך חששה של המבקשת, כי המשיב, שאופיו אלים, כפי שראינו, עלול להניא את המתלונן או להטיל עליו אימה לבל יעיד במשפטו. (עמ' 8-9 לפרוטוקול)

על החלטה זו הערר שבפניי.

4.בא-כוח העורר העלה בפני טענה עקרונית בדבר אי גילוי על ידי התביעה של תיק אחר אשר גם בו היה המתלונן קרבן של עבירת מין. כוונתו לת.פ 529/98, אשר אחד ההליכים בו, נדון על ידי בב.ש. 8662/99. לטענתו בתיק האמור נתגלו סתירות בעדותו של המתלונן. עוד נטען, כי סדר השתלשלות האירועים היה דומה בשני האירועים: הוגשה תלונה לשוטר, שהוא קרוב משפחתה של אם המתלונן, וזה העבירה לחוקר המשטרה א' חייט. לבא-כוח העורר טענות בדבר מהימנותו של השוטר קרוב המשפחה, אשר, לדבריו, הוגשו נגדו אישומים בנושאי מרמה. בא-כוח העורר קובל על כך כי מידע זה בדבר התיק השני בו מעורב המתלונן, לא נמסר לו על ידי התביעה.

5.כן הצביע בא כוח העורר על כך שבמקרה הנדון קיימת סתירה בין גירסת המתלונן במזכר לבין הודעתו במשטרה , בעניין טיב המעשה המיני אשר בוצע בו על ידי העורר.

6.לעניין חלופת המעצר, ציין בא כוח העורר כי העורר "חוזר בתשובה" זה שנים רבות, וכי קיימת אפשרות של "מעצר בית" מלא בישיבה בירושלים המוכנה לקבלו.

7.לעומתו, טען בא-כוח המדינה כי המשפט השני עומד להסתיים, וכי הסתירות בעדותו של המתלונן במשפט השני לעניין הזמנים, מצאו את הסברן באישיותו של המתלונן, המתקשה בנושא זה. כן טען בא-כוח המדינה כי הוא מתנגד לחלופת מעצר בישיבה, אשר אינה מסגרת מתאימה להשגחה ולפיקוח על העורר. כן צויין כי העורר עזב את דירתו טרם בואה של המשטרה, דבר המבסס את החשש להימלטות מאימת הדין. עוד הצביע בא-כוח המדינה על עברו הפלילי המכביד של העורר בעבירות שונות, גם אם לא בעבירות מין. בא-כוח המדינה הדגיש את קיומה של תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של העורר.

8.לאחר שעיינתי בטיעוניהם של בעלי הדין ובחומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערר. אני מסכים עם החלטתו של בית המשפט קמא, על נימוקיה, החלטה בה צויין, בין היתר, כי לאחר שהמתלונן ואמו יעידו במשפט, יתכן שיחול שינוי בנסיבות אשר יצדיק עיון חוזר בסוגיית המעצר.

אי לכך הערר נדחה.