בג"ץ 8814/12 דניאל פרדו נ. רשות שדות התעופה

השופט צ' זילברטל:

עתירה למתן צו על תנאי בה מבקש העותר כי נורה למשיבה 1 (להלן: המשיבה ) לנמק מדוע לא תבוטל החלטתה לשלול את רשיון הכניסה של העותר לשטחיו המוגבלים של נמל התעופה בן-גוריון (להלן: נמל התעופה ), ומדוע לא יוענק לעותר רשיון כניסה רב שנתי לנמל התעופה, ובכלל זאת גם לשטחים המוגבלים, וזאת לצרכי עבודתו.

1.

כעולה מן העתירה ומן התגובה לה, העותר הוא מנכ"ל חברה המייצגת חברות תעופה שונות בישראל. בשנת 1996 קיבל העותר, מתוקף תפקידו, רשיון כניסה רב שנתי לשטח המוגבל בנמל התעופה, אשר הוארך מעת לעת. ביום 8.2.12 החליטה המשיבה לבטל את רשיון הכניסה של העותר, זאת לאחר שבדיקה העלתה כי העותר לא עשה שימוש ברשיונו במשך תקופה ארוכה. המשיבה הודיעה לעותר על החלטתה תוך שניתנה לו הזדמנות להסביר מדוע לא נעשה שימוש ברשיון. בתשובתו הסביר העותר, כי כמנכ"ל החברה הוא אינו נדרש להגיע לשטח המוגבל לעיתים קרובות. נוכח האמור בתשובתו, הודיעה המשיבה לעותר כי לא נמצא טעם מספק לחדש את רשיונו, אך הובהר, כי במידת הצורך יוכל העותר לקבל רשיון כניסה חד פעמי לשטח המוגבל.

2.

כעולה מתגובת המשיבה, לאחר כארבעה חודשים מיום מתן ההודעה על ביטול הרשיון פנה העותר למזכיר ועדת רישיונות הכניסה וכן למשיב 2 (להלן: מנהל רשה"ת ) בבקשה לחדש את רשיונו. בעקבות פניותו נערך לעותר שימוע (ביום 5.8.2012), שבו נדונה בקשתו לחידוש הרשיון. לאחר השימוע הודיע מנהל רשה"ת לעותר, כי הוחלט שלא לחדש את רשיונו, אך הודגש, כי במקרים בהם תידרש נוכחותו בשטח המוגבל באפשרותו לפנות בבקשה לקבלת רשיון כניסה חד פעמי. לאחר שפנה פעם נוספת למנהל רשה"ת, הוגשה העתירה דנא.

3.

בעתירה נטען, כי ביטול הרשיון פוגע פגיעה חמורה בחופש העיסוק של העותר. הוסבר, כי העותר נזקק לרשיון באותם מקרים דחופים בהם עליו להיכנס בבהילות לשטח המוגבל, ולכן הפתרון בדמות רשיון כניסה חד פעמי לאו פתרון הוא. עוד נטען, כי רשיון הכניסה נחוץ לעותר כדי שיוכל לוודא שהמשיבה ממלאת חובותיה כלפי חברות התעופה, וכן כדי לערוך ביקורות לעובדיו. לבסוף נטען, כי העותר מופלה לרעה לעומת מנהלי חברות תעופה אחרים הנהנים מרשיון כניסה רב שנתי.

4.

בתגובתה טוענת המשיבה, כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. נטען, כי העתירה לוקה בשיהוי כבד, שכן העתירה הוגשה כעשרה חודשים לאחר קבלת ההחלטה על ביטול רשיונו של העותר. לגופם של דברים נטען, כי בהתנהלות המשיבה לא נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. הוסבר, כי המשיבה, כמי שאמונה על בטחון הציבור ושמירת הסדר בנמל התעופה, מחויבת לפקח באדיקות ובקפדנות על השטח המוגבל, ובכלל זאת, גם על הגורמים המורשים להיכנס אליו. פיקוח המשיבה נעשה, בין היתר, באמצעות מתן רשיונות מסוגים שונים המאפשרים כניסה לשטח המוגבל וזאת בהתאם לכללי רשות שדות התעופה (כניסה לשטחים מוגבלים), התשמ"ג-1983 (להלן: כללי הרשות ). באותם כללים נקבע, כי לרשות סמכות ליתן רשיון כניסה רב שנתי, בין היתר, למי שהדבר נחוץ לו לשם עבודתו וכן לבטל את רשיון הכניסה במידה והתנאים למתן הרשיון חדלו להתקיים. כך בענייננו, תדירות השימוש הנמוכה ברשיון מלמדת כי הרשיון אינו נחוץ לעותר לשם ביצוע עבודתו. נטען, כי המדובר בהחלטה סבירה שלא נפל בה כל פגם.

עוד נטען, כי לא רק שהמשיבה, כרשות מינהלית, רשאית לבחון אם עודנה קיימת הצדקה לכך שהעותר יחזיק ברשיון רב שנתי, אלא אף חלה עליה חובה לעשות כן. זאת ועוד, כדי למלא את חובותיה הנזכרות לעיל, גיבשה המשיבה "נוהל שיטת עבודה פנימי (ובלתי כתוב)" לפיו מדי חצי שנה נבדקת תדירות השימוש ברשיונות כניסה רב פעמיים, ובמקרים בהם נמצא כי בעל הרשיון לא עשה שימוש ברשיונו למעלה ממאה ושמונים ימים, ועדת הרשיונות תשקול להמליץ על ביטול הרשיון (נזכיר, כי בענייננו לא נעשה שימוש ברשיון במשך כשלוש מאות ימים). ההיגיון שבבסיס נוהל זה, הוא שמידת השימוש ברשיון מהווה אינדיקציה לנחיצותו. כך פעלה המשיבה בעניינו של העותר.

דיון והכרעה

5.

לאחר העיון בעתירה ובתגובה לה, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות מאחר שאין היא מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה.

המשיבה היא תאגיד סטטוטורי, וככזה - חלות עליה חובות מתחום המשפט המינהלי והיא נתונה לביקורת שיפוטית (ראו, למשל, בג"ץ 6980/10 אלבר ציי רכב בע"מ נ' רשות שדות התעופה בישראל ,

פסקה 13 (26.7.2011)).

משכך, נדרשת המשיבה להפעיל את סמכותה, בין היתר, בהגינות, סבירות ותוך ששיקול דעתה מונחה על-ידי שיקולים עניינים בלבד. כפועל יוצא, עילות התערבותו של בית משפט זה בהחלטות הרשות מצומצמות לאותם מקרים בהם הוכח שנפל בהחלטות הרשות פסול, כגון חוסר סבירות או שנראה כי החלטת הרשות מונחית משיקולים זרים (ראו, למשל, בג"ץ 708/06

גורסקי נ' משרד הפנים ,

פסקה 10 (23.9.2007)).

בנסיבות שתוארו לא נראה כי דבק בהחלטת המשיבה פגם המצדיק את התערבותנו. למשיבה נתונה הסמכות להעניק ולבטל רשיונות כניסה רב שנתיים לשטחים המוגבלים. כעולה מן העתירה ומכללי הרשות, רשיונות אלה מוענקים אך באותם מקרים בהם הרשיון נחוץ למבקש הרשיון לצורך עבודתו. המתינות והזהירות בהן נוקטת המשיבה במתן רשיונות אלה מתחייבת נוכח הרגישות הבטיחותית והביטחונית הנוגעת לשטחים המוגבלים של נמל התעופה. משכך, אין לתמוה כי המשיבה מפעילה מנגנוני בדיקה ובקרה לוודא שהרשיונות יוענקו אך ורק לאותם גורמים שהוכיחו צורך אמיתי ברשיון מסוג זה. ייתכנו גם מקרים, כבענייננו, בהם יתברר כי גורם אשר החזיק ברישיון רב שנתי אינו נזקק לו עוד, ובמקרים אלה יש לאפשר לרשות להתאים החלטתה לשינויי הנסיבות:

"כלל הוא שרשות ציבורית רשאית לשנות את דעתה כאשר נשתנו הנסיבות מאז קבלת החלטתה הראשונה וכן אם העריכה מחדש את הנסיבות החדשות" (בג"ץ 555/77 בבצ'וק נ' הבורסה לניירות-ערך , פ"ד לב(2) 377, 382)).

6.

בענייננו, אינני סבור כי נפל פגם בהחלטת הרשות לבטל את רשיונו של העותר, וזאת נוכח האינדיקציות הברורות לכך שהעותר אינו זקוק לו עוד לצורך ביצוע עבודתו. כך, בין היתר, בולטים הנתונים לפיהם העותר לא עשה שימוש ברשיונו במשך קרוב לשנה, וכי גם לאחר שהמשיבה הודיעה לעותר שהחלטתה על ביטול הרשיון בעינה עומדת, העותר לא השיג על החלטה זו במשך כארבעה חודשים. זאת ועוד, המשיבה לא הסתפקה באותן אינדיקציות שפורטו לעיל, ואף זימנה את העותר לשימוע בפני ועדת הרשיונות, שגם לאחר ששמעה את העותר ובא כוחו לא מצאה לשנות מההחלטה. בנסיבות אלה, איננו סבורים כי נפל פגם בהחלטת הרשות או בהליך בו התקבלה החלטתה לביטול הרשיון.

כפי שצויין לעיל, למשיבה נתונה הסמכות לשוב ולעיין מחדש בהחלטותיה במקרים מסויימים. כך שלעותר גם שמורה האפשרות לשוב ולפנות למשיבה בעתיד, ככל ששינוי הנסיבות יצדיק עיון מחדש בהחלטתה .

7.

סיכומם של דברים, בהחלטת המשיבה לבטל את רשיון הכניסה הרב שנתי של העותר לא נפל פגם המצדיק את התערבותנו. המדובר בהחלטה סבירה אשר התקבלה משיקולים ענייניים ולאחר שלעותר ניתנו מספר הזדמנויות להסביר את עמדתו. כפי שגם ציינה המשיבה בתגובתה, ביטול הרשיון אינו מונע מן העותר לבקש רשיונות כניסה חד פעמיים ככל שעליו להיכנס לשטח המוגבל לצורך עבודתו, וכן באפשרותו לפנות למשיבה בבקשה לעיין מחדש בהחלטתה ככל ששינויי הנסיבות יצדיקו זאת.

בנסיבות אלה, אנו דוחים את העתירה.

העותר יישא בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסך 7,500 ש"ח.