בג"ץ 8820/06 מרגלית ש.א.רכב בע"מ נ. ממשלת ישראל

לפני בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת.

1.

עניינה של העתירה היא בדרישת המשיבה 3, היחידה לתאום ופיתוח העיר מודיעין – משרד הבינוי והשיכון, כי העותרת תפנה שני מגרשים בעיר מודיעין עד לסוף חודש אוקטובר 2006. בעתירה התבקש סעד של ביטול הודעת הפינוי מטעמים שונים, ובינם הוצאתה בחוסר סמכות וחוסר סבירותה. בתגובתם המקדמית של המשיבים 3-1 לעתירה נטען כי אין לעותרת זכות קניינית או חוזית המאפשרת להם להישאר במקום ללא הגבלת זמן וכי מדובר בחניה תפעולית זמנית. יחד עם זאת, נטען כי אין כוונה להותיר את העותרת ללא חניון חילופי וכי עד להכשרתו לא תפונה העותרת ממגרש החניה הנוכחי. בתגובה הודגש כי אם היו המשיבים עומדים על פינויה של העותרת, עתירה לבג"צ לא היתה הסעד המתאים שכן מדובר בסכסוך בעל מאפיינים אזרחיים לגבי פינוי מקרקעין. בהחלטת כבוד השופט א' רובינשטיין מיום 7.12.06 התבקשה העותרת להודיע אם נוכח תגובת המשיבים היא עדיין עומדת על עתירתה. בתגובתה טענה העותרת כי "בפועל חזרו בהם המשיבים מדרישת הפינוי... ועל כן הודעה זו בטלה ומבוטלה, בדיוק כפי שביקשה העותרת בעתירתה". העותרת הבהירה שאין היא מסכימה לטענות שונות של המשיבים, וכן כי לעמדתה יש להפעיל את המסוף התחבורתי במקומו הנוכחי ולאלתר, אולם יחד עם זאת היא הסכימה למחיקת העתירה תוך חיוב המשיבים בהוצאותיה. בהמשך לכך, בהחלטתי מיום 21.12.06 נמחקה העתירה והתבקשה תגובת המשיבים לעניין פסיקת הוצאות.

2.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענת המשיבים 3-1, מלכתחילה לא היה מקום להגשת העתירה שכן מדובר בסכסוך בעל מאפיינים אזרחיים לגבי פינוי מקרקעין. כמו כן, לטענת המשיבים 3-1, למרות שהם יכלו להסתפק בתשובה זו, אזי למעלה מן הנדרש הם ניסו למצוא פתרון פרקטי ואכן פתרון כאמור נמצא. המשיבים 3-1 מדגישים כי העותרת כלל לא זכתה בסעד שהתבקש על ידה שכן הם עומדים על כך שהמגרש בו מצוי החניון נדרש לצרכים אחרים וכן הם חולקים על טענותיה העובדתיות והמשפטיות לגבי זכותה במגרש. לפיכך, לפי הנטען, משלא היה מקום להגשת העתירה מלכתחילה ומשלא זכתה העותרת בסעד אותו דרשה, אין מקום לחייבם בהוצאותיה. לטענת המשיבה 4, עסקינן בעתירה מוקדמת ותיאורטית בלבד וכי בעתירה הועלמו נתונים חשובים אשר היה בהם כדי לחרוץ את גורלה לשבט לו היתה מתבררת לגופה. לטענת המשיבה 4, במצב דברים זה יש לדחות את בקשת העותרת וחלף זאת להטיל עליה הוצאות לטובתה.

3.

לאחר שעיינתי בעתירה והתגובות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. מקובלת עלי עמדת המשיבים 3-1 כי בניגוד לאמור בתגובת העותרת, העותרת לא קיבלה את מבוקשה. המחלוקות המהותיות בנוגע לפינוי המגרש ותכליתו עומדות בעינן והן כלל לא הוכרעו. בהתאם לכך, עצם ההוראה על פינוי העותרת לא בוטלה, אלא פינוייה נדחה עד להכשרת מקום חילופי. יצוין, כי סעד זה לא התבקש כלל על ידי העותרת, אף לא כסעד חילופי, שכן היא עמדה על זכאותה

להפעלת מסוף תחבורתי במקום הנוכחי, והוא הוצע על ידי המשיבים 3-1 כפתרון זמני פרקטי תוך שמירת מלוא טענותיהם בעניין הנדון. די בכך לצורך דחיית הבקשה שלפני. אשר לבקשת המשיבה 4 לחייב את העותרת בהוצאותיה, בשים לב לשלב בו נמחק ההליך ולכך שבעקבות הגשת העתירה נדחה פינוי העותרת מהמגרש, ולו באופן זמני, איני מוצאת מקום לחייבה בהוצאות.

התוצאה היא, שהבקשה לפסיקת הוצאות נדחית.