בג"ץ 8841-23 בג"ץ 8841-23

השופטת ר' רונן:

1.במסגרת העתירה שבכותרת התבקשנו להורות למשיבה שלא להעביר את העותר – שנעצר בעיר לוד בטענה כי הוא שהה ללא היתר שהייה כדין בארץ – לכלא עופר; ולהוציא צו המורה על שחרורו ממעצר. בעתירה, אשר הוגשה ביום 17.12.2023 לפנות בוקר, נטען כי יש לעותר היתר שהייה כדין שניתן לו בשל המלצת ועדת המאוימים, וכי לכן מעצרו בלתי חוקי; והעברתו לכלא עופר מהווה סכנת חיים מיידית עבורו.

בהודעת עדכון מטעם המדינה מיום 18.12.2023 נמסר כי היתר השהייה של העותר בוטל עקב שגגה על רקע המלחמה שפרצה בישראל ביום 7.10.2023, וזאת אגב ביטול היתרי שהייה אחרים של תושבי רצועת עזה. עוד הובהר כי עם קבלת העתירה והיוודע הטעות – שוחרר העותר ביום 17.12.2023 באזור יהודה ושומרון. זאת, לטענת המדינה, מאחר שהיתר השהייה של העותר מאפשר לו שהייה באיו"ש בלבד, ולא בישראל. בהחלטה מיום 19.12.2023 הוריתי לעותר להודיע האם לאור האמור בהודעת המדינה הוא עומד על העתירה. באותו היום הודיע העותר כי הוא מבקש לעמוד על העתירה, שכן בכוונתו להגיש בקשה מפורטת לפסיקת הוצאות.

למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 25.12.2023 הגיש העותר בקשה נוספת במסגרתה טען כי היתר השהייה מאפשר לו כניסה לישראל וחרף כך החיילים במחסום קלקיליה מסרבים להכניסו. הוא טען כי ככל שלא יותר לו להיכנס לישראל נשקפת סכנה לחייו ומשכך עתר למתן צו המתיר את כניסתו ארצה. בקשה זו נדחתה על-ידי בהחלטה מיום 26.12.2023 לאחר שנקבע כי העתירה הנוכחית מיצתה את עצמה והובהר כי ככל שלעותר טענות חדשות הנוגעות להיתר השהייה שניתן לו – עליו להגיש עתירה חדשה.

2.ביום 25.12.2023 הגיש העותר בקשה לפסיקת הוצאות. לטענתו, יש להשית הוצאות על המשיבה, מאחר שככל הנראה רק בעקבות הגשת העתירה הוא שוחרר. עוד הוא טען כי יש לחייב את המשיבה בפיצוי בשל מעצרו הבלתי חוקי ובשל כך שמעצרו בקרבת עצורים מרצועת עזה סיכן את חייו.

המדינה התנגדה לבקשה. לטענתה, העותר שהה שלא כדין בישראל. זאת מאחר שהיתר השהייה שלו הוא לאיו"ש בלבד. עובדה זו הובאה לידיעתו מספר ימים לפני מעצרו ביום 13.12.2023 במענה של ועדת המאוימים לפנייתו. העותר לא הציג עובדה זו בעתירתו, ואף שב וטען בבקשה מיום 25.12.2023 כי יש לו היתר כניסה תקף לישראל. לאור כך היה מקום להשית הוצאות על העותר. יחד עם זאת, המדינה סבורה כי בשים לכך שהיה בעתירה כדי לסייע בגילוי השגגה שנפלה בעת ביטול היתר השהייה וקידום שחרורו – אין מקום לפסוק הוצאות לחובת מי מהצדדים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים – אינני סבורה כי יש לפסוק הוצאות לזכות העותר. גם אם העתירה קידמה את שחרורו (וכך עולה גם מעמדת המשיבה), אין להתעלם מכך שהעתירה התבססה על עובדות חלקיות בלבד ובהמשך העותר אף הגיש בקשה בה עתר למתן צווים אחרים מאלה להם טען מלכתחילה בעתירתו.

3.אשר על כן, העתירה נדחית, ללא צו להוצאות.