בג"ץ 8857/00 מיקרוקול שיווק (1995) בע"מ נ. בזק בינלאומי בע"מ

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת שרה גדות) מיום 26.10.00 בה דחתה את טענת המבקשת כי הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 30.9.96 במסגרת הליך משפטי שנוהל ביניהם חוסם את דרישת המשיבה להשבת סכומים ששולמו למבקשת במסגרתו.

2.המבקשת עסקה בגין שירותי בידור ומידע בקווי טלפון בינלאומיים והתקשרה לצורך כך בהסכם עם חב' בזק שהעבירה לה עמלות מהכנסותיה. תחום שירותי הבזק הבינלאומי הוצא מרשותה של בזק והוענק למשיבה ובעקבות זאת שלחה בזק לכל החברות שעסקו במתן שירותים כדוגמת המבקשת הודעות בדבר ביטול החוזים עמן, וזאת החל מ- 11.10.96. המבקשת טענה, ביחד עם חברות נוספות, כי על המשיבה לבוא בנעלי בזק ולקבל על עצמה את התחייבויותיה כלפי החברות עד לקיומה של תחרות בתחום מתן שירותי בזק בינלאומיים בישראל.

3.החברות הגישו תביעה ברוח טענות אלה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.א. 1113/96) מלווה בבקשה לסעדים זמניים. בבקשה זו עתרו לחייב את המשיבה לבוא בנעלי בזק ולקבל על עצמה את התחייבויותיה עד להחלטה בתיק העיקרי. הדיון בבקשה לסעד זמני הוקדם והטיל בכך קושי על המשיבה להכין את עמדתה. היא פנתה לחברות המבקשות בבקשה לדחיית מועד הדיון ועל רקע זה הגיעו הצדדים להסכם ביום 1.10.96 (להלן - "ההסכם") לפיו החברות תסכמנה לדחיית הדיון בכפוף לכך שבזק ובזק בינלאומי ימשיכו לקיים את ההתחייבויות המקוריות של בזק כלפי כל אחת מהחברות, ובכלל זה ימשיכו לשלם להן את העמלות ששולמו להן על פי הסדר העמלות המקורי עד 20 יום לאחר מתן החלטה בבקשה לסעדים הזמניים. בסעיף 3 להסכם נאמר:

"אין בחתימת באי כוח הצדדים על סיכום דברים זה משום ויתור על כל טענה שהיא לגופם של דברים."

לאחר מכן ניהלה המשיבה משא ומתן עם החברות לצורך כריתת חוזי שירות ביניהם אך משא ומתן זה לא נשא פרי, ובינתיים שילמה המשיבה לחברות סכומים נכבדים מכח ההסכם.

4.ביום 16.3.97 דחה בית המשפט (כב' השופט שלו) את הבקשה לסעדים זמניים בקובעו כי המשיבה אינה חייבת להיכנס בנעליה של חב' בזק בכל הנוגע להתחייבויותיה לחברות וכי לא חלה עליה חובה לשלם לחברות כספי עמלות על פי ההסדר הישן. עם זאת, בזמן שעבר עד להחלטה האמורה שילמה המשיבה למבקשת מכח ההסכם סכומים ניכרים ולאור דחיית הבקשה לסעדים הזמניים חדלה בביצוע תשלומים אלה ודרשה השבת הסכומים ששילמה מכח ההסכם. בעקבות זאת הגישה המבקשת תביעה כספית לגבי היתרה, שלטענתה נותרה לתשלום מכח ההסכם, על פי חישוב של תשלומים עד 20 יום לאחר מתן ההחלטה, הדוחה את הבקשה לסעד זמני ואילו המשיבה הגישה תביעה שכנגד להחזר התשלומים ששילמה על פי ההסכם, בטענה כי לאור דחיית הבקשה לסעד זמני ההסכם מתבטל רטרואקטיבית ויש לבצע השבה של כל מה ששולם על פיו. הדיון פוצל לשני שלבים באופן שבשלב הראשון אמורה היתה להידון שאלת פרשנותו של ההסכם ובשלב השני אמורות להתברר התביעות הכספיות ההדדיות של הצדדים.

5.בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור קבע בית משפט קמא, ראשית, כי אין לקבל את טענת המבקשת בדבר קיום השתק פלוגתא בשאלת פרשנות ההסכם מכח החלטת בית המשפט, אשר דחתה את הבקשה לסעד הזמני. אשר לפרשנות ההסכם לגופו, טענה המבקשת כי יש לפרשו כאילו קבע חובת תשלום של המשיבה על פי הסדר העמלות הישן, שהיא בלתי מותנית בתוצאות ההחלטה בענין הסעד הזמני, או בכל תנאי אחר. המשיבה טענה מנגד כי מדובר בהסכם שעניינו בבחינת "צו מניעה זמני בהסכמה", המכוון להסדיר מצב ביניים עד להחלטה בסעדים הזמניים ובכפוף לה, בלא שהיה ויתור מצידה על כל זכות או טענה מהותיים. בית המשפט פירש את ההסכם ברוח טענותיה של המשיבה. הוא ראה בו הסכם שנקשר במסגרת הבקשה לסעד זמני, שהושג כמעין "צו ארעי מוסכם" עד לקבלת החלטה בבקשה, וקבע כי הוא נושא אופי של הסכם דיוני שאינו חוסם כל טענה מהותית של בעל דין. מסקנה זו הוסקה מלשון ההסכם, מהרקע שעל יסודו נקשר, ומאומד הצדדים כפי שעולה מכל אלה. בית המשפט קבע, איפוא, כי מדובר בהסכם ארעי ומותנה שנקשר לצורך ההליך הזמני, ואין הוא מונע את דרישת המשיבה להשיב לה את הכספים ששולמו למבקשת מכוחו.

6.בקשת רשות הערעור נסבה על החלטת בית משפט קמא באשר לפרשנות ההסכם והמבקשת חוזרת על טענותיה כי היה מקום לפרשו באופן שאינו מותיר פתח לביטולו הרטרואקטיבי בעקבות ההחלטה בענין הסעד הזמני ולכן אין גם מקום לדרישת השבה על ידי המשיבה ולעשיית התחשבנות כמבוקש על ידה. המשיבה מתנגדת לעמדה זו ומעלה את טעמיה לתמיכה בגישת בית משפט קמא.

7.נתתי דעתי לטעמי הבקשה על רקע נסיבות הענין ובאתי לידי מסקנה כי יש לדחותה. הנמקת בית משפט קמא העומדת בבסיס מסקנתו כי מדובר בהסכם ארעי ומותנה בתוצאות ההחלטה בענין הסעד הזמני הינה, על פניה, סבירה ומשכנעת. יחד עם זאת, אין צורך לקבוע בענין זה קביעה נחרצת שכן לאור ההחלטה שנתקבלה נותר לדון בהיבט הכספי העולה מהתביעות שהוגשו על יסוד ההנחה בדבר ארעיותו של ההסכם והיותו מותנה בתוצאת הבקשה לסעד זמני. אין הצדקה בבירור סופי של שאלת פרשנותו של ההסכם במסגרת בקשת רשות ערעור זו בטרם הוכרע המשפט כולו והתייחסות נפרדת של ערכאת ערעור למיגזרים שונים של דיון משפטי אחד הינה בלתי יעילה ובלתי ראויה מבחינה עניינית (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 7, עמ' 803; ע"א 542/68 בן סירה נ' בן סירה, פד"י כג(1) 169; בש"א 9015/96 יעד נציגויות בע"מ נ' יד-אר בע"מ, תק' על' 97(1) 114). בעקבות פסק הדין הסופי שינתן, תעמוד איפוא, למבקשת זכות ערעור על הפסק כולו, ושאלת פרשנות ההסכם בכלל זה, אם ובמידה שתמצא לנכון להעמידה למבחן ביקורת נוסף.

מעבר לנדרש, יש לציין כי למבקשת אין עומדת בשלב זה זכות ערעור בענין פרשנות ההסכם, כפי שניסתה לטעון, כי אם זכות להגיש בקשת רשות ערעור. המבחן לצורך אבחנה בין "פסק דין חלקי" לבין "החלטה אחרת" לענין הליך הערעור הוא מבחן דיוני שעניינו בבירור השאלה האם בעקבות מתן ההחלטה נסתיים הדיון בענין התלוי ועומד בפני בית המשפט. כל החלטה שאינה מסיימת את הדיון מבחינה פורמלית היא "החלטה אחרת" שעליה יש לבקש רשות ערעור, להבדיל מפסק דין חלקי או סופי המסיים את הדיון בסוגיות שנדונו. בענייננו, ההחלטה נשוא הבקשה בודאי אינה מסיימת את הדיון והיא מותירה, מכל מקום, צורך בהכרעה נוספת. לפיכך, סיווגה הוא כ"החלטה אחרת", הטעונה רשות ערעור (זוסמן, שם, עמ' 772). בקשה זו יש, כאמור, לדחות, תוך שמירה על זכותה של המבקשת להשיג בבוא העת על ממצאי פסק הדין כולו, לרבות ההחלטה נשוא בקשה זו.

הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה את הוצאות הבקשה בסך 8,000 ש"ח.