בג"ץ 8865/20 ברכה גרא נ. שר הפנים אריה דרעי

השופט נ' הנדל:

1.

העתירה שלפנינו מופנית נגד החלטת שר הפנים, שלא להאריך את המועד להגשת תביעה לפיצויים, בגין פגיעה כלכלית כתוצאה מאישור תכניות מתאר לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. ביתר דיוק, מדובר בהחלטת השר לדחות ערר על החלטת הגורם שאליו הואצלה הסמכות להאריך את המועד. שתי תכניות המתאר הרלוונטיות אושרו בשנים 1995 ו-1999. על פי הדין יש להגיש תביעה מן הסוג המבוקש בתוך שלוש שנים, אולם העותרים הגישו את תביעתם רק בשנת 2015 – כשני עשורים לאחר אישור התכנית הראשונה וכ-16 שנה לאחר אישור התכנית השנייה.

שני צוותים של גורמי מקצוע בחנו את בקשת העותרים – צוות מקצועי וצוות ערר – ושניהם המליצו שלא להאריך את המועד להגשת התביעה. למרות זאת אישר שר האוצר (לפי סמכותו דאז) את הגשת התביעה, וזאת בהחלטה בלתי מנומקת, מבלי להתייחס כלל לשנים הרבות שחלפו מאשר אושרו התכניות וללא התייחסות להמלצת הצוותים המקצועיים ולנימוקיהם. הוועדה המקומית לתכנון ובניה הגישה נגד החלטה זו עתירה, שנמחקה – תוך שמירת טענות הצדדים – לאחר שפרקליטות המדינה הודיעה בדיון כי בנסיבות העניין ובשים לב למכלול, בקשת העותרים תישקל מחדש על ידי השר המוסמך לאחר כינונה של ממשלה חדשה (וזאת על רקע תקופת הבחירות שנערכו בסמוך לאותה עת. ראו בג"ץ 5250/19, 19.11.2019). ואכן, לאחר כינון הממשלה התקבלה החלטתו של שר הפנים לדחות את עמדת העותרים, וזאת מן הנימוקים שנפרשו בהמלצות הצוותים המקצועיים. מכאן העתירה שלפנינו, שממנה עולה כי לשיטת העותרים ישנן שלוש עילות התערבות במקרנו: חוסר הנמקה, התפרקות משיקול הדעת וחוסר סבירות.

2.

כידוע, הביקורת על הרשות בהליך של בג"ץ לא נועדה להחליף את שיקול דעתו של הגורם המוסמך, אלא לבחון האם קיימת עילה משפטית להתערב בהחלטתו. שתי הטענות הראשונות של העותרים – העדר הנמקה והתפרקות משיקול הדעת – מבוססות על כך שהחלטת השר קצרה וכוללת שורה אחת: "שר הפנים החליט לקבל את המלצת צוות הערר ולדחות את הערר". מנוסח זה עולה כי בניגוד לטענת העותרים, השר לא נכנע ל"הכתבה פקידותית", אלא לא מצא טעם לסטות מהמלצת גורמי המקצוע. לכל הפחות, לא הוצגה כל ראיה כי זה אינו המצב. בנסיבות אלה אין בסיס לטענה כי השר לא שקל כלל את העניין אלא שימש "חותמת גומי", ואף נמצא כי השר אימץ את נימוקי הצוות המקצועי, ויש לראות בכך את נימוקיו.

נותרה הטענה בדבר חוסר סבירות. עיון בנימוקי ההחלטה מלמד כי נשקלו השיקולים הרלוונטיים על פי דין, וכי ניתנה הדעת על עמדת העותרים, תוך הסבר מדוע אין בנימוקיהם כדי להביא להארכת המועד. על פי דין, השר רשאי להאריך את המועד להגשת תביעה לאחר שלוש שנים "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה). הפסיקה פירשה את דרישת הטעמים המיוחדים – שנועדה לאזן בין האינטרס של התובע הפוטנציאלי לאינטרס הציבורי של מתן אפשרויות לרשויות לכלכל את תקציבן במסגרת זמנים מוגדרת – ככוללת התחשבות בנסיבות סובייקטיביות של המבקש (כגון מחלה, היעדרות מן הארץ, או חוסר אפשרות לדעת על התכנית) ובנסיבות אובייקטיביות (כגון מידת האיחור או מידת הפגיעה הנטענת) (בג"ץ 7250/97 סולימאני נ' שר הפנים , פ"ד נד(3) 783, 794-792 (2000); דנ"א 3768/98 קריית בית הכרם

בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים , פ''ד נו(5) 49, 134-133 (2002)).

במקרנו ניתן בגדרי ההחלטה משקל לאיחור הניכר – למעלה מ-15 שנה לאחר המועד – שבו הוגשה הבקשה. זאת בעוד העותרים ידעו "בזמן אמת" על אישור התכניות, ואף הגישו התנגדויות שונות להן שנדונו ונדחו לגופן. אשר לטענות המרכזיות של העותרים, לפיהן נסמכו על אנשי מקצוע שהטעו אותם או ביחס סכסוך משפטי עם שכניהם על שטח נוסף – נקבע כי אין באלה כדי לעלות לכדי "טעמים מיוחדים" בנסיבות של האיחור הכבד, בפרט נוכח ידיעת העותרים על התכניות, לרבות נקיטת הליכים משפטיים נגדן וניהול הליכים משפטיים נוספים במהלך השנים. בראי נימוקים אלה, אף לא נמצא ממש ביתר טענות העותרים. גם בעתירה שלפנינו לא הציגו העותרים טעם טוב לסטייה מנימוקים אלה או לקביעה כי בנסיבות העניין ההחלטה שלא להאריך את המועד חורגת ממתחם הסבירות, ולא הוסבר מהו הפגם שנפל באופן ניתוח הדברים במסגרת ההחלטה המינהלית.

3.

העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.