בג"ץ 889/02יעקב רשתי נ. מדינת ישראל

השופט א' מצא:

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ולפיו נתקבל ערעור התביעה על פסק-דינו של בית-משפט השלום והמבקש הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

2.המבקש היה מנהל מחלקת השווקים בעיריית תל-אביב-יפו. מכוח תפקידו היה המבקש מופקד על התחזוקה, הבינוי והפיקוח בשוק הסיטונאי שבעיר. את עבודות התחזוקה בשוק זה ביצע צוות עובדים. המבקש היה אחראי לפעולות הצוות, שראשו (שאף נבחר ומונה לתפקידו על-ידי המבקש) היה כפוף אליו במישרין. במקרה נשוא הדיון הורה ראש הצוות לשלושה מעובדיו לבצע עבודת חיתוך של פרופילי אלומיניום. עבודה מסוג זה נהוג וצריך היה לבצע בבית המלאכה שהוקם, ביוזמת המבקש, בשטח השוק. אלא שבמקרה הנדון הטיל ראש הצוות על עובדיו לבצע את העבודה בתוך מרתף. במהלך העבודה נפלטו גיצים ממכשיר החיתוך (מסור דיסק) ופגעו במיכל של חומר מדלל (טינר) שעמד במרתף. המיכל התלקח והלהבות אחזו בשלושת העובדים. כתוצאה מן התאונה ניספה אחד העובדים ושני העובדים האחרים נפצעו.

3.בשל אירוע זה הואשמו המבקש וראש צוות העובדים, לפני בית-משפט השלום, בגרימת מוות ברשלנות, בניגוד לסעיף 304 לחוק העונשין; במעשה פזיזות ורשלנות בחומר לקיח, בניגוד לסעיף 338(3) לחוק; ובמעשה פזיזות ורשלנות במכונות, בניגוד לסעיף 338(4) לחוק. בית-משפט השלום הרשיע את ראש צוות העובדים בעבירה של גרימת מוות, ואילו את המבקש זיכה מכל אשמה. אך בית המשפט המחוזי, שלפניו ערערה התביעה על זיכויו של המבקש, קיבל את הערעור והרשיע את המבקש בשלוש העבירות אשר יוחסו לו. בית-משפט השלום, שההליך הוחזר אליו לגזירת עונשו של המבקש, גזר עליו תשעה חודשי מאסר, 45 ימים מתוכם לריצוי בפועל (בעבודת שירות) ויתרת התקופה מאסר על-תנאי. כאמור, המבקש עותר למתן רשות-ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

4.בכתב האישום נטען כי המבקש נושא באחריות לגרימת התאונה, באשר לא הדריך את צוות עובדי התחזוקה בנוהלי בטיחות ולא העמיד אותם על הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודות חיתוך של מתכת בקירבת חומרים דליקים. אחריות לתוצאות התאונה יוחסה לו גם על יסוד הטענה, כי מינה לתפקידו את ראש צוות התחזוקה למרות שלאיש זה לא היו הכישורים הנדרשים למילויו של התפקיד. בית-משפט השלום, שכאמור זיכה את המבקש מכל אשמה, קבע כי המבקש לא ידע ואף לא יכול לדעת, שראש צוות התחזוקה יטיל על עובדיו לבצע את עבודת החיתוך במרתף, בעוד שעבודה מסוג זה נהוג וצריך היה לבצע בבית המלאכה. עוד קבע, כי ראש הצוות ועובדיו היו מודעים לסיכונים אך התעלמו מהם, ועל כן לא היה בהדרכת העובדים בנוהלי בטיחות כדי למנוע את קרות התאונה.

בית המשפט המחוזי סבר, כי המבקש כשל בכך שלא הדריך את עובדיו בהוראות הבטיחות הנוגעות לביצוע עבודות בקירבת חומרים דליקים, ובכך שלא הינחה אותם כי אין לבצע עבודות חיתוך מחוץ לתחומי בית המלאכה שהוקם ונועד לביצוע מלאכות כאלה. לפי קביעתו, יכול וצריך היה המבקש לצפות את האפשרות כי העובדים יבצעו עבודות כאלה גם מחוץ למקום זה. כן קבע בית המשפט, כי המבקש כשל גם באי-התקנת אמצעים לכיבוי אש במרתף שבו בוצעה העבודה, למרות שבמקום זה אוחסן חומר דליק, וכן בכך שלא הדריך את צוות התחזוקה בנוהלי כיבוי אש. עוד נקבע, כי משהוברר למבקש כי ראש הצוות, אשר מונה על-ידו, מזלזל בכללי הבטיחות בעבודה, היה עליו לדאוג להדרכתו בדבר חובתו להקפיד על קיום נוהלי הבטיחות, וכן להדרכת העובדים הסרים למרותו בדבר תוכנם של נהלים אלה; שכן לוא היו ההוראות מועברות גם אל העובדים, "יכולים היו, ומן הסתם היו גם נוקטים, באמצעי זהירות כלשהם, ושמא היתה התוצאה הטרגית נמנעת".

5.בבקשתו למתן רשות-ערעור טען סניגורו של המבקש, כי לא הוכח קיום קשר סיבתי בין מעשיו ומחדליו של המבקש לבין התאונה. עוד נטען, כי המבקש אינו חב חובה חקוקה מכוח פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל1970-; כי אף אם הפקודה חלה עליו, מילא המבקש את חובתו לדאוג לבטיחות לפיה; וכי לצורך הרשעת המבקש בעבירת רשלנות, אין די להוכיח הפרת חובה לפי הפקודה, משום שדרישותיה של הפקודה יכול שיהיו קפדניות יותר מן הדרישה לרמת זהירות סבירה שהפרתה מהווה יסוד לעבירת רשלנות.

לבקשת הסניגור, בשלב הטיעון על-פה, התרנו לו להוסיף טיעון בכתב לתמיכת הבקשה. בסיכומו המשלים העלה טענה חדשה והיא, כי בניגוד לבית-משפט השלום, שאת שאלת אחריותו של המבקש לגרימת תוצאות התאונה בחן על-פי מבחן ה"מודעות-בכוח", הרי שבית המשפט המחוזי בחן אותה שאלה בהתבסס על "מבחן הצפיות". בכך, טען הסניגור, נתפס בית המשפט המחוזי לטעות משפטית, שכן כמתחייב מהגדרת "רשלנות" בסעיף 21(א) לחוק העונשין, שנתווספה לחוק בגדר חידושיו של תיקון מס' 39, את שאלת קיומה של רשלנות בפלילים אין עוד לבחון לפי השאלה אם אדם סביר, בנסיבות דומות, יכול היה לצפות את אפשרות גרימת התוצאה הנמנית עם רכיבי העבירה, אלא לפי השאלה אם אדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאפשרות זו. לטענת הסניגור, מבחן ה"מודעות-בכוח", על-פיו יש לבחון את קיומה של הרשלנות הפלילית, קובע אמת-מידה פחות מחמירה להטלת האחריות ממבחן הצפיות שעל-פיו נבחן קיומה של הרשלנות האזרחית; ולטענתו, השוני בין הנורמה שיושמה על-ידי בית-משפט השלום לבין זו שיושמה על-ידי בית המשפט המחוזי הוא שהביאם להכרעות מנוגדות. בנסיבות אלו מתן רשות-ערעור יאפשר לבית המשפט, לא רק לשוב ולהכריע כראוי בשאלת אחריותו של המבקש, אלא אף להעמיד את הדין על מכונו.

6.עיינתי בפסקי הדין של ערכאות קמא, בטענות בא-כוח המבקש, בכתב ועל-פה, ובתשובת המדינה, ומסקנתי היא כי הבקשה אינה מגלה עילה מוצדקת להגשת ערעור לבית-משפט זה כערכאה שלישית.

הערכאות הקודמות אמנם הגיעו לכלל הכרעות מנוגדות: בית-משפט השלום זיכה את המבקש מכל אשמה, בעוד שבית המשפט המחוזי מצאו אשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ואולם השוני בין הכרעותיהן של הערכאות הקודמות איננו נובע, כל עיקר, מהחלתה של נורמת זהירות שונה, אלא מהערכה שונה של העובדות הרלוואנטיות לקביעת שורת אחריותו של המבקש. הווי אומר: בעוד שבית-משפט השלום ראה את העיקר בכך שצוות התחזוקה ביצע את עבודת החיתוך במרתף, בעוד שלפי הנהוג צריך היה לבצעה בבית המלאכה, הרי שבית המשפט המחוזי ראה את העיקר במחדלו של המבקש להדריך ולהנחות את ראש הצוות ועובדיו בדבר הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודות של חיתוך מתכת בקירבת חומרים דליקים. בית המשפט המחוזי קבע שהמבקש יכול וצריך היה לצפות את האפשרות, שעובדי צוות התחזוקה - משלא תודרכו בדבר הסיכונים הכרוכים בכך - יבצעו עבודות כאלה מחוץ לתחומי בית המלאכה ואף בקירבת חומרים דליקים. שימושו במושג "צפיות" היה אמנם מוטעה, אך טעות זאת אין בה כדי להועיל למבקש; שכן ברי כי, בנסיבות העניין הנדון, אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לכך, שמחדלו להנחיל לעובדים נוהלי בטיחות ראויים עלול לגרום להתרחשותן של תאונות עבודה קשות העלולות להסתיים גם בתוצאה קטלנית. נמצא שאף לוא נבחן עניינו של המבקש על-פי מבחן המודעות-בכוח, לא היה בכך כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלו, ומבלי שתשתמע מכך נקיטת עמדה בדבר קיומו של שוני בתוכנה של הנורמה, נוכל להניח בצריך עיון את טענת הסניגור, כי מבחן המודעות-בכוח קובע אמת-מידה שונה לקיומה של רשלנות ממבחן הצפיות.

7.גם ביתר טענותיו של המבקש אין כדי להעמיד עילה למתן רשות ערעור. בדין קבע בית המשפט המחוזי, כי על המבקש הייתה מוטלת חובה לדאוג להנחיית עובדיו בנושא הבטיחות, ובדין קבע כי התקיים קשר סיבתי בין מחדלו של המבקש להדריך את עובדיו בנושא הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודת חיתוך מתכת בקירבת חומרים דליקים לבין אירוע התאונה ותוצאותיה הקשות. בכך תוקנה סברתו המוטעית של בית-משפט השלום, כי ההנחה שצוות התחזוקה מודע לקיומם של הסיכונים שוללת קיום קשר סיבתי בין מחדלו של המבקש להנחותם בנושא הבטיחות לבין תוצאות האירוע. כן יצוין, כי לקביעתו בדבר חובתו האמורה של המבקש הגיע בית המשפט המחוזי מבלי להידרש להוראותיה של פקודת הבטיחות בעבודה, ולא מצאתי פגם בדרך הילוכו.

8.מטעמים אלה יש, לדעתי, לדחות את הבקשה.

ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת ד' ביניש:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא.