בג"ץ 8893/11 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

השופטת ע' ארבל :

1.

בין העותר ובין המשיבה 3 (להלן: המשיבה ) נחתם הסכם גירושין ביום 20.2.05 אשר אושר על ידי בית הדין האזורי בחיפה ביום 23.2.05. על פי ההסכם דירת המגורים של הצדדים תעבור לידי המשיבה, בעוד חברה השייכת לצדדים תעבור לרשות העותר. כן חולקו בהסכם הכספים בחשבונות הבנק השונים של הצדדים. לאחר מתן הגט הגיש העותר לבית הדין האזורי תביעה לביטול הסכם הגירושין בטענה שהיה אנוס ונתון תחת לחץ ואיומים. ביום 31.5.05 החליט בית הדין שהיות וניכר היה בשעת אישור ההסכם שהעותר היה מודע לפרטי ההסכם, וכי חתימתו לא נעשתה בחופזה, אין מקום לבטל את ההסכם. עם זאת קבע בית הדין כי אם יתקבלו פרטים מהימנים המוכיחים בעליל שאכן העותר היה אנוס בעת חתימת ההסכם יקבע דיון נוסף בפניו. העותר אכן הגיש מסמכים ותחשיבים המוכיחים לטענתו שהוא קיבל חלק זעום מהרכוש המשותף. המשיבה הגישה תחשיבים מנוגדים המפריכים לטענתה את תחשיבי העותר. כמו כן נטען כי ההסכם אינו מורה על חלוקה שווה בשווה.

2.

בית הדין האזורי, בהחלטה מיום 3.6.10, קבע כי חוות דעת אקטוארית מצביעה על כך שחלוקת הרכוש הינה 35% לעותר, 65% למשיבה. עם זאת ציין האקטואר כי לא גילה מצגי שווא מכוונים מטעם המשיבה או פעולות ריקון כספי החברה. בית הדין קבע שההסכם אינו מדבר על חלוקה שווה, וכי העותר הודה למעשה שהיה מודע לכך שהמשיבה הציגה בפניו יחס של 40% לעותר, 60% למשיבה. בשל הפער שנוצר בין מצג המשיבה לבין החלוקה בפועל, לצד הספק אם יש לראות בהסכם כמקח בטל והאם התחשיבים מדויקים, הורה בית הדין על החזרת שליש משיעור 5% מערך הרכוש המשותף.

3.

על החלטת בית הדין האזורי ערער העותר לבית הדין הרבני הגדול. בית הדין הגדול דחה ביום 23.10.11 את הערעור בקובעו שאין להתערב במסקנת בית הדין האזורי לפיה העותר חתם על ההסכם כשהיה מודע לפרטיו.

כנגד פסק דין זה הוגשה העתירה שבפנינו.

4.

העותר טוען כי חתם על הסכם הגירושין בלחץ ובאיומי המשיבה, ללא שקיבל ייעוץ משפטי וללא שבחן נתונים כספיים בדבר שווי נכסי הצדדים. לטענתו, המשיבה לא אפשרה לו לבדוק את יתרות חשבונות הבנק של הצדדים ואת מצבן הכספי של החברות שהיו בבעלות הצדדים. הוא טוען כי היה במצב נפשי קשה בעת החתימה על ההסכם וכי קיבל טיפולים פסיכיאטרים. הוא מעלה שלל טענות כנגד תקפות ההסכם, ובהם טעות, הטעיה, כפיה ועושק.

5.

דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים, והתערבותו מצומצמת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המופנות כלפי בית הדין הרבני או באותם מקרים בהם נדרש סעד מן הצדק והעניין אינו מצוי בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (בג"ץ 3392/11 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 22.5.11)). בענייננו לא חלה עילה מעילות אלו. העותר פנה לבית הדין הרבני בבקשה לבטל את הסכם הגירושין עליו חתם אשר אושר על ידי בית הדין. בית הדין שמע את טענותיו של העותר וקיים בהם דיון מעמיק. נקבע כי העותר לא הציג הוכחות לטענה כאילו היה אנוס בזמן החתימה על ההסכם. באשר לטענות הנוספות מינה בית הדין אקטואר שבחן את חלוקת הרכוש בין הצדדים, ועל בסיס חוות דעת זו נתן בית הדין את החלטתו, לפיה על המשיבה להחזיר לעותר סכום מסוים. עוד נקבע כי העותר חתם על ההסכם כשהיה מודע לפרטיו. יצוין כי גם בפנינו לא צירף העותר לעתירתו כל מסמך שיוכיח את טענותיו בדבר מצבו הנפשי בעת חתימת ההסכם לפני כשבע שנים. במצב דברים זה אין כל מקום להתערבותנו.

העתירה, אם כן, נדחית על הסף ללא צו להוצאות.