בג"ץ 8902/02 סלים נבולסי נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירת סחר בסם מסוכן, עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 20.6.02 תיאם סוכן משטרתי סמוי באמצעות הטלפון עם הנאשם הנוסף בתיק העיקרי לרכוש ממנו סם המכונה "אקסטזי". מאוחר יותר באותו יום נפגש אותו נאשם עם הסוכן האמור ויחד המתינו לעורר. העורר הגיע למקום והעביר שקית ובה עשרה כדורים המכילים סם מסוג MDMA לאותו נאשם, שהעביר אותה לסוכן הסמוי עבור 400 ₪.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים במשפטו. ביום 23.9.02 הורה בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט צ' קאפח) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום קבע כי קיים חומר ראיות בעל פוטנציאל להרשעה וכי אין מקום לשקול חלופת מעצר נוכח "מסוכנותו של המשיב [העורר בהליך זה] הבולטת לעין" ועל כן סרב לבחון אפשרות זו באמצעות תסקיר של שירות המבחן. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל). לאחר שהוברר כי נאשמים אחרים בפרשה נשלחו לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר מעצר, הורה בית המשפט המחוזי על הכנת תסקיר מעצר עבור העורר. המלצת שירות המבחן היתה לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית חברתו. חרף זאת, החליט בית המשפט המחוזי ביום 17.10.02 כי אין מקום לשחרור העורר ממעצר ודחה את הערר. בית המשפט ציין כי אין חולק שעבירת הסמים המיוחסת לעורר יוצרת עילת מעצר וכי השאלה היא אם יש מקום לשחררו בחלופה. בית המשפט קבע שבמסגרת המלחמה בנגע הסמים, על בתי המשפט להחמיר עם אלה אשר סוחרים בסמים ומספקים אותם ועל כן מן הראוי לעצור אנשים כגון העורר, אשר משתפים עצמם בעולם הסחר בסמים. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

טענתו המרכזית של בא כוח העורר הופנתה כנגד החלטת בית המשפט קמא שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן. לאחר שעיינתי בטענות העורר ובתסקיר שירות המבחן, שהיה גם בפני בית המשפט קמא, השתכנעתי כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. תסקירו של קצין המבחן מסתיים אמנם בהערכה כי מעצר בית מלא בבית חברתו של העורר הינה חלופת מעצר הולמת, אך אין בו כדי לשכנע כי המקרה דנן מצדיק סטייה מהכלל שאין מקום לשחרר לחלופת מעצר נאשם שקיימות ראיות לכאורה כי סחר בסמים. בשולי הדברים אוסיף כי בא כוחו של העורר טוען שעצם בקשת התסקיר יוצרת ציפיות והכלל הראוי הוא שיש לאמץ את ההמלצות של שירות המבחן. בעניין זה ראוי להדגיש כי כאשר בית המשפט מזמין תסקיר מבחן עליו להביא בגדר שיקוליו את המלצת שירות המבחן ואף את ציפיות העצור עקב האמור בתסקיר, עם זאת בית המשפט כמובן אינו חייב לקבל את ההמלצה.

הערר נדחה.