בג"ץ 8923/06 קדושני קאפי מוסא נ. מנהל הארנונה של עיריית רחובות

השופט א' רובינשטיין:

א.העותרת, ילידת 1932 שכנטען אינה בקו הבריאות, היא בעליו של מבנה בן ארבע קומות המיועד לתעשייה בעיר רחובות. בשנת 2002 קיבלה ועדת הערר שליד עיריית רחובות את השגת העותרת, קבעה כי בניית הנכס טרם הושלמה, וביטלה את החיוב בארנונה. בשנת 2003 שלח המשיב לעותרת הודעת חיוב בעבור הנכס. העותרת חזרה על טענותיה משנת 2002, והוסיפה כי לא נעשה כל שינוי בנכס מאז ההחלטה הקודמת. ביום 19.8.05 דחתה ועדת הערר את טענות העותרת. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ישעיה) נדחה ביום 29.6.06 (עמ"נ (תל אביב) 228/05). בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה ביום 28.9.06 (בר"ם 7298/06 - השופטת נאור); בין היתר נאמר כי "הכרעתה של הועדה בשנת 2003 התבססה על מסכת עובדתית שונה מזו שעמדה בבסיס ההחלטות ב-2002 ... ההכרעה בדבר חיוב הנכס בשנת 2003 היתה הכרעה עובדתית שהתבססה על נתונים שהובאו בפני הועדה". בקשה לעיון חוזר נדחתה ביום 18.10.06. עתה מוגשת עתירה זו, שאמנם לא חודד בה כלפי מי היא מכוונת, אך מדובר בעליל בנסיון להביא לעיון שיפוטי נוסף את הסוגיה שכבר הוכרעה.

ב.בעתירתה מציינת העותרת כי אכן נערכו שינויים בנכס בשנת 2004. לעתירה צורף טופס 4 מיום 24.6.04 המאשר את אכלוס קומת הקרקע, וטופס נוסף מיום 27.7.04 המאשר את אכלוס קומת הביניים. נטען כי:

"שינוי עובדתי ושינוי נסיבתי חלקי בנכס התרחש בפועל רק מתאריך ה-1/7/2004 על חלק מהנכס, מה שקרה בפועל שמחייבים בפועל רטרואקטיבית את כל הנכס משנת 2003 ללא הצדקה..." (פסקה 2 לעתירה).

דומה אפוא כי העתירה מתייחסת רק לחיובה של העותרת בגין שנת 2003. סוגיה זו נבחנה כאמור בהליכים הקודמים. "הלכה פסוקה היא, כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, ובודאי שלא על החלטותיו-שלו" (בג"ץ 3481/02 אהוד קריב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 869 - השופט לוי). כלל זה שנאמר ביחס להליכים פליליים כוחו יפה גם בעניינים אחרים, לרבות גופי תכנון (ראו גם בג"צ 4949/91 אייזנברג בת-שבע נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון (לא פורסם) (הנשיא שמגר). לא כל שכן, כאשר המדובר בנושא שכבר נדון בבית משפט זה עצמו יותר מפעם. ראו גם דברי הנשיאה ביניש זה לא כבר בדנג"צ 7404/06 מושב הודיה נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם), בדבר הצורך "במניעת ניצול האפשרות להגיש עתירה לבית משפט זה כבית משפט גבוה לצדק כאמצעי לעקוף את פסקי דינו של בית משפט זה כערכאת ערעור". אין מקום איפוא להיעתר לעתירה. מעבר לצורך, ולגופו של עניין - אפנה להחלטות המנומקות של הערכאות הקודמות שדנו בתיק. אם קיימות טענות ביחס לתקופה מאוחרת יותר, דבר שלא הוברר בעתירה – לא מוצו הליכי ההשגה.

ג.לא נוכל איפוא להיעתר לעתירה.