בג"ץ 8955/00 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים נ. שושנה כץ

לפני עתירה לקיום דין נוסף על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-.

1.ביום 22.11.2000 קיבל בית משפט זה, פה אחד (המשנה לנשיא ש' לוין, והשופטים ט' שטרסברג-כהן וי' אנגלרד), את ערעורה של המשיבה 1 על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 437/95 (השופטת י' צור), מיום 24.11.97. בפסק הדין, שנכתב על ידי השופט י' אנגלרד, נקבע כי בעלה של המשיבה 1 (להלן - המנוח), שהיה גם בעלה של משיבה 2, רשאי היה להודיע לעותרת (להלן - הקרן), שהיא קרן פנסיה בה היה חבר, על שינוי מוטב כך שכל כספי קרן הפנסיה שלו ישתלמו, לאחר מותו, לידי אלמנתו השניה, הלוא היא משיבה 1. בית המשפט בחן את מסגרת היחסים שבין המנוח לבין העותרת כפי שהשתקפו בתקנות הקרן. הוא עמד גם על תכליותיה הסוציאליות של הקרן. הוא קבע כי בנסיבות המקרה לא התנו הקרן והמנוח על הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-, הקובע כי:

"בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם - על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה - רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו".

על בסיס האמור לעיל קבע בית המשפט כי בנסיבות המיוחדות של המקרה:

"בהנחה, המוסכמת בשלב זה על בעלי הדין, כי המנוח הודיע בחייו לקרן על שינוי המוטב, הודעה זו היא תקפה וזכאותה של [המשיבה 1] היא למלוא הפנסיה המגיעה על פי התקנות לאלמנת פנסיונר". (סעיף 20 לפסק הדין).

2.בעקבות פסק דין זה הוגשה העתירה דנן. על פי הטענה, מתן כח לחבר בקרן להורות על שינוי מוטב, מנוגד למערכת היחסים שבין חברי הקרן לבין הקרן, כמו גם בינם לבין עצמם, ואיננו מתיישב עם מאפייניה המיוחדים של הקרן. לקביעה זו, שלטענת העותרת עולה מהכרעת בית המשפט, יש השלכות כלכליות משמעותיות על תחשיביה האקטואריים של הקרן. יש בה גם כדי לפגוע בכלל ציבור החברים בקרן. זו גם עמדת היועץ המשפטי לממשלה.

3.לאחר שעיינתי בחומר המצוי לפני נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. בית המשפט, כאמור, עמד על מאפייניה של הקרן ובחן את מערכת היחסים שבין הצדדים. הוא קבע כי:

"מבחינה כלכלית, ההכרעה כי האלמנה האחת זכאית למלוא הפנסיה הקבועה, משום שאין עליה לחלקה עם האלמנה האחרת - להכרעה זו אין משמעות אקטוארית ממשית".

זאת ועוד: החלטה לקיום דיון נוסף על פי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, תינתן רק מקום בו המדובר בהלכה חדשה או קשה וגם אז יש צורך ב"הצדקה עניינית לשוב ולהביא את העניין לדיון נוסף". (ראו: דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). שוכנעתי, כי נסיבות הענין והסוגיות המשפטיות המתעוררות בפסק הדין אינן מצדיקות קיום דיון נוסף. גם אם המדובר בהלכה חדשה, הרי שלא מצאתי בה את אותו החידוש או הקשיות המצדיקים בירור נוסף של הסוגיה בפני בית משפט זה.

העתירה, אפוא, נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.