בג"ץ 8955/96 אהובה אלפסי נ. שלמה אלפסי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"צ 8955/96

בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין

כבוד השופט י' זמיר

כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

העותרת: אהובה אלפסי

נ ג ד

המשיבים: 1. שלמה אלפסי

2.בית הדין הרבני האזורי תל-אביב

3.בית הדין הרבני הגדול

דיון מקדמי בעתירה

פ ס ק - ד י ן

העותרת והמשיב מס' 1 נשואים זו לזה. לזוג שני ילדים: בן ובת. אולם מזה שנתיים ימים לערך הם מתדיינים בפני בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב (הוא המשיב מס' 2) בעניין גירושיהם, חלוקת הרכוש ומשמורת הילדים. במהלך ההתדיינות בפני בית הדין הרבני האזורי פנתה העותרת אל בית משפט זה. היא מעלה בעתירתה הרבה טענות ומענות כנגד בית הדין, כנגד רשויות הסעד ובמיוחד כנגד המשיב מס' 1. אולם מן העתירה עולה כי טענותיה הרבות באשר למשמורת הילדים מתייחסות לעניינים שהם נשוא תיק 056128440-53-1 המתנהל בפני בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב. בין היתר מחתה העותרת על כך שהכרעת הדין בתיק זה מתעכבת. נראה שהיא חוששת כי כל עיכוב במתן פסק הדין על ידי בית הדין יפגע בטובתו של הבן. לכן היא מבקשת כי בית משפט זה יורה לבית הדין ליתן פסק דין בעניין משמורת הילדים.

על יסוד העתירה שהובאה בפניו החליט השופט זמיר ביום 23.12.96 כי מנהל בתי הדין הרבניים יודע לבית המשפט מה הצפי לגבי סיום ההתדיינות בתיק האמור. ביום 19.1.97 הודיע מנהל בתי הדין הרבניים כי פסק הדין נשוא העתירה ניתן על ידי בית הדין ביום 16.1.97. בפסק הדין הכריע בית הדין האזורי את המחלוקת בדבר משמורת הילדים לטובת המשיב מס' 1. וכך אומר בית הדין בעניין זה:

"בעניין משמורת הילדים והסדרי ראייתם, אין ביה"ד מוצא שיש לשנות את פסה"ד שהבת תמשיך ותישאר במשמורת האם והבן ישאר במשמורת האב והסדרי ראייתם יישארו כפי שביה"ד פסק.

קביעה זו הושתתה על המלצותיהם של העו"ס וכן על התרשמותו של בית הדין מהבן לאחר ששוחח עמו ועם הצדדים וכן עם העו"ס שטיפלו בעניין".

כיוון שניתן פסק דין שהכריע בסוגיה של משמורת הילדים, זכתה העותרת בסעד אותו ביקשה מבית המשפט. תם העיכוב עליו הלינה העותרת ועקב כך אף התיתרה לה העתירה.

אף-על-פי כן הגישה העותרת לבית המשפט בקשה נוספת ביום 6.2.97. בבקשה זו מעלה העותרת טענות מטענות שונות, התוקפות את פסק הדין האמור לגופו. מסתבר כי העותרת אמנם זכתה בסעד אותו ביקשה בעתירה, אך אין היא מרוצה מהתוצאה אליה הגיע בית הדין. היא סבורה כי בית הדין שגה בכך שלא הורה לאב להעביר את הבן למשמורתה שלה. אך טענות שכאלה אין מקומן בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בתי הדין הרבניים האזוריים, ואין הוא שומע מפי העותרים הבאים בפניו טענות שמקומן הטבעי הוא בהליך הערעור. אם סבורה העותרת כי פסק הדין שניתן על ידי בית הדין בעניינה אינו נכון, פתוחה בפניה הדרך להגיש ערעור על פסק הדין בפני הערכאה המתאימה, קרי, בית הדין הרבני הגדול בירושלים (הוא המשיב מס' 3).

אשר על כן דין העתירה, ובכלל זה בקשת העותרת מיום 6.2.97, להידחות.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.