בג"ץ 8976/20פלוני נ. בית הדין הארצי לעבודה

השופט נ' הנדל:

1.

העתירה שלפני מופנית כלפי פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 14.9.2020 (ע"ע 54884-05-19; סגן הנשיאה א' איטח , השופטת ח' אופק גנדלר , השופט א' סופר , ונציגי הציבור ר' בנזימן ו- ד' בן חיים ). בפסק הדין, התקבל בחלקו ערעור העותרים – עובדי ביטחון שהועסקו על ידי משיבה 2 (להלן: אל על ) ביחידה בשם "בייס ישראל" – על הכרעת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (סע"ש 5379-02-13; השופט ד' ספיבק , ונציגי הציבור ה' מרמור ו- ר' ורדי ), והדיון הוחזר לאחרון "בשאלת הזכאות לגמול שעות נוספות". ברם, הערעור על הקביעה לפיה העותרים אינם באים בגדרי ההסכמים הקיבוציים החלים על עובדי אל על נדחה, ובית הדין הארצי פסק כי "ניתן היה להעסיק את העובדים בחוזים אישיים, ולו מכוח הוראת סעיף 1 להסכם 1998 ומכוח ההסכמה הנלמדת ממכלול נסיבות העניין, לרבות התנהגות ארגון העובדים, לדרך העסקה זו לרבות מישכה". בד בבד, קיבל בית הדין הארצי את ערעורה של אל על, וביטל את החובה "לשלם לעובדים בגין זמן ההתארגנות וזמן ההעברות". זאת, בנימוק כי החברה "שילמה לעובדיה תשלום המהווה פיצוי" עבור פרקי זמן אלה, וכי "אין פגם בכך שתשלום הפיצוי בנסיבות העניין נעשה בדרך של מיצוע, ולא בדרך של תחשיב אריתמטי". העתירה הנוכחית מתמקדת בשני הרכיבים האחרונים של פסק הדין.

2.

דין העתירה להידחות על הסף אף ללא צורך בתגובת המשיבים.

כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה, והוא יתערב בהחלטותיו רק אם נפלה בהן "טעות משפטית מהותית", אשר "הצדק מחייב" את תיקונה (בג"ץ 10255/09 יתח נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 2 (3.1.2010)). בנוגע לתנאי הטעות המהותית, הובהר שיש לבחון, בין היתר, את " חשיבותה הציבורית הכללית של הטעות, משקלה המשפטי הסגולי, כלליותה ועד כמה היא נפוצה במסגרת יחסי העבודה כמו גם השפעתה הכללית על הליכים חברתיים " ( שם ; בג"ץ 5221/16 איזנברג נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 6 (4.2.2018)). עיון בעתירה מלמד כי התנאים האמורים לא התקיימו בענייננו.

3.

ראשית, הטענות ה"עקרוניות" שהעלו העותרים בסוגיית תחולת ההסכמים הקיבוציים משקפות קריאה שגויה של פסק הדין מושא העתירה. הן מבוססות על ההנחה שבית הדין הארצי "החיל" על העותרים, שלא כדין, את "תוצאות" פסק הבוררות משנת 2012. דא עקא, עיון בפסק הדין מלמד שההפך הוא הנכון, וכי המשמעות שיוחסה להליך הבוררות – להבדיל מפסק הבוררות, שכלל לא הוזכר – נובעת דווקא מאי-התייחסותו לעותרים . בית הדין הארצי קבע שההסכמים הקיבוציים אינם חלים על העותרים, משום שניתן לראות בהעסקתם "כהעסקה בחוזה אישי שההסתדרות הסכימה לה אף מעבר לשנה שנקצבה לכך בהסכם 1998", לפי סעיף 1 לאותו הסכם (פסקה 8). הוא ציין כי הסכמה כזו יכולה להתייחס גם "לסוג תפקידים מסוים", וכי ניתן ללמוד עליה "ממכלול נסיבות העניין לרבות יישומו בפועל של ההסכם הקיבוצי", ופסק כי –

"בענייננו, ההסתדרות, לא רק שלא הביעה מחאה על מתכונת ההעסקה של העובדים, אלא ניסתה מאז שנת 2010 להסדירה באמצעות משא ומתן קיבוצי מיוחד ונפרד מזה שנוהל לגבי יתר עובדי החברה [...] יתר על כן, בשנת 2012 נוהלה בוררות בין החברה לבין ההסתדרות [...] במסגרת הבוררות עלתה, בין היתר, טענת ההסתדרות כי החברה מעסיקה עובדים בחוזים אישיים תוך הפרת ההסכמים הקיבוציים. ההסתדרות לא העלתה טענות בקשר להעסקתם של העובדים, על אף שסוגיית מתכונת העסקתם עלתה על הפרק בין הצדדים. הדבר מלמד שגם לשיטת ההסתדרות העסקת העובדים בחוזים אישיים אינה מנוגדת להסכמים הקיבוציים" (פסקה 9).

הנה כי כן, השאלות שעוררו העותרים בנוגע לפסק הבוררות משנת 2012, כלל אינן רלוונטיות.

יתר הטענות לגבי פרשנות ההסכמים הקיבוציים הקונקרטיים בין אל על לעובדיה, נושאות אופי ערעורי מובהק ואינן מגלות עילת התערבות (והשוו, בג"ץ 3190/20 אביטל נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 12 (24.5.2020)).

4.

אף העתירה בנוגע לרכיבי ההתארגנות וההעברה אינה מגלה עילה. טענות העותרים בעניין מבוססות על המאפיינים הייחודיים של עבודתם – ומכאן שגם אם נפלה טעות משפטית בפסק הדין, הרי שלא מדובר בטעות בעלת חשיבות ציבורית כללית. זאת ועוד, בית הדין הארצי ציין שלא הוכח כי התגמול שאל על מעניקה לעובדים עבור שעות ההתארגנות וההעברות, "על דרך של מיצוע", אינו סביר "במידה שיש בה משום קיפוח או העולה כדי חוסר תום לב" (פסקה 28 לפסק הדין) – כך שלא מדובר במצב ששיקולי צדק מחייבים את תיקונו.

נוכח תוצאה זו – וגם לאור האופי הנקודתי של הסוגיה – אין מקום להתערב גם בהחלטה על ביטול הוצאות המשפט שנפסקו בערכאה הדיונית לזכות העותרים.

5.

סוף דבר, העתירה כולה נדחית על הסף בהעדר עילת התערבות. אין צו להוצאות בהליך דנן.