בג"ץ 9003/05 גיא ברגר נ. ס' הפרקליט הצבאי הראשי

השופט א' גרוניס:

1.לפנינו עתירה המכוונת נגד החלטתו של המשיב 1 מיום 20.9.05, במסגרתה נדחתה בקשתו של העותר לביטול הליך משמעתי אשר התנהל נגדו.

2.העותר הינו חייל בשירות מילואים. ביום 17.4.05 נשלח לעותר צו מילואים המורה לו להתייצב לשירות מילואים ביום 26.6.05. על אף שהצו נשלח לכתובת אשר הופיעה ברישומי הצבא, בהתאם לעדכון האחרון שנמסר על ידי העותר, לא הגיע הוא ליעדו והוחזר ליחידתו של העותר. ביום 24.5.05 נשלח לעותר צו מילואים נוסף לאותה כתובת, הפעם בדואר רשום. אף צו זה הוחזר ליחידת העותר. לטענת המשיבים, ביום 29.5.05 שוחחה מש"קית הקישור של היחידה עם העותר, והודיעה לו על צווי המילואים אשר נשלחו אליו. העותר נמנע מלהתייצב לשירות המילואים אליו זומן. ביום 27.6.05, יום לאחר מועד תחילת המילואים, שוחח העותר בטלפון עם מפקד פלוגתו (להלן - מפקד הפלוגה). במהלך השיחה, עדכן העותר את מפקד הפלוגה כי בשל סכסוך משפחתי נמנעה ממנו הגישה לתיבת הדואר בכתובת אליה נשלחו הצווים, ועל כן לא קיבל אותם לידיו. בין העותר לבין המשיבים ניטשת מחלוקת עובדתית על תוכן דבריו של מפקד הפלוגה במסגרת השיחה האמורה. לטענת העותר, הודיע לו מפקד הפלוגה כי הוא משחרר אותו משירות המילואים. לגרסת המשיבים, לעומת זאת, הודיע מפקד הפלוגה לעותר כי חובה עליו להתייצב לשירות המילואים. עוד טוענים הם, כי לבקשת העותר שוחח הוא אף עם המשיב 3, הוא מפקד הגדוד, וכי אף זה האחרון הורה לו להתייצב לשירות המילואים. ביום 30.6.05 נשלח לעותר מכתב בדואר רשום, המודיע לו על היותו נפקד. המכתב נשלח לכתובת אשר מסר העותר בעל פה למש"קית הקישור. ביום 3.7.05 הוכרז העותר כעריק. יצוין עוד, כי ביום 30.6.05 וביום 23.7.05 נשלח חייל לביתו של העותר, אולם בשני המקרים לא היה איש בבית.

3.ביום 13.9.05 הועמד העותר לדין משמעתי בפני המשיב 2, הוא סגן מפקד הגדוד בו משרת העותר, בגין עבירה של היעדר מן השירות שלא ברשות (סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (להלן - החוק)). בתום הדיון החליט המשיב 2 להרשיע את העותר, וגזר עליו 14 ימי מחבוש בפועל. ביצוע העונש עוכב על מנת לאפשר לעותר לערור על פסק הדין ולהתארגן. בעקבות פסק הדין, פנה העותר למשיב 3 והעלה בפניו השגות שונות ביחס להליך המשמעתי שהתנהל נגדו. המשיב 3 ראה בפנייתו של העותר משום ערר, וביום 19.9.05 דן הוא בערר על הפסק. על פי בקשת העותר, במסגרת הדיון בערר זומן מפקד הפלוגה לשם מתן עדות, ואף נחקר על ידי העותר. בתום הדיון בערר הותיר המשיב 3 את ההרשעה על כנה, והשית על העותר 28 ימי מחבוש, מתוכם 14 ימים בפועל והיתרה על תנאי למשך תקופה של שנתיים. עוד באותו היום, פנה בא כוח העותר למשיב 1 בבקשה כי יורה על ביטול ההליך המשמעתי אשר התנהל נגד העותר, בהתאם לסעיף 168 לחוק (סמכותו של הפרקליט הצבאי הראשי לפי סעיף זה הואצלה למשיב 1 בהתאם להוראת סעיף 178א(ב) לחוק). ביום 20.9.05 שלח בא כוח העותר למשיב 1 תוספת לפנייתו. במהלך יום 20.9.05 נמסר לבא כוח העותר כי המשיב 1 החליט לדחות את הבקשה. ביום 21.9.05 נמסרו לבא כוח העותר נימוקיה של ההחלטה. בעתירה שלפנינו תוקף העותר את החלטתו האמורה של המשיב 1, תוך שהוא מצביע על פגמים שונים אשר נפלו, כך לטענתו, בהליך המשמעתי.

4.הכלל הוא, שהתערבותו של בית משפט זה בהחלטותיו של הפרקליט הצבאי הראשי (או של סגן הפרקליט הצבאי הראשי, אשר הסמכות הואצלה אליו) לפי סעיף 168 לחוק תיעשה במשורה, וזאת רק כאשר נפל בהן פגם חמור היורד לשורשו של עניין. מטבע הדברים, מקרים אלו יהיו נדירים. השאלה בהקשר זה היא, האם קיים חשש ממשי כי הפגם אשר בגינו מבקש מי שנשפט בדין משמעתי את ביטולו של הפסק, גרם לו לעיוות דין אם לאו (בג"ץ 106/01 סג"מ מועד נ' האלוף אביטל , פ"ד נו(2) 145 (להלן - פרשת מועד ), 162-159; בג"ץ 266/05 פילנט נ' סגן הפרקליט הצבאי הראשי (טרם פורסם), פיסקה 8 לחוות דעתו של השופט א' א' לוי (דעת רוב) ופיסקה 3 לחוות דעתו של השופט מ' חשין (דעת מיעוט); בג"ץ 118/80 גרינשטיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי , פ"ד לה(1) 239, 246). כפי שיובהר מיד, המקרה שלפנינו אינו בא בגדר אותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים את התערבותנו.

5.אחת מטענותיו העיקריות של העותר היא, כי היה על המשיב 1 לבטל את הפסק מן הטעם שהמעשה בו הורשע אינו מהווה עבירה (סעיף 168(א) לחוק). טענה זו נסמכת על גרסתו העובדתית של העותר, לפיה שיחרר אותו מפקד הפלוגה משירות המילואים. גירסה זו נדחתה, כאמור, הן במסגרת ההליך שהתקיים בפני המשיב 2 והן במסגרת הערר שנשמע על ידי המשיב 3. משכך, שוב לא היה מקום להעלותה במסגרת הפנייה למשיב 1. הטעם לכך הוא, שבהפעילו את הסמכות הנתונה לו לפי סעיף 168 לחוק, אין המשיב 1 משמש כערכאת ערעור על החלטתו של קצין השיפוט. ממילא אין הוא מעביר תחת שבט ביקורתו את הממצאים העובדתיים שנקבעו במסגרת ההליך המשמעתי (פרשת מועד , עמ' 155-154). צדק אם כן המשיב 1 בדחותו טענה זו של העותר. העותר ממשיך ומעלה השגות שונות כנגד אופן ניהולו של ההליך המשמעתי נגדו. חלק מן ההשגות הנזכרות מעוררות אף הן מחלוקות עובדתיות בין בעלי הדין. כך למשל טוען העותר, כי המשיב 2 לא העמיד אותו על האפשרות להישפט בפני בית דין צבאי. מנגד גורסים המשיבים, כי אפשרות זו אכן הועלתה בפני העותר בתחילת ההליך המשמעתי בפני המשיב 2. נוסיף עוד, כי איננו מוצאים כל פגם בכך שהמשיב 3 ראה בהשגות אשר העלה העותר בפניו, משום ערר על פסקו של המשיב 2. מכל מקום, נסיבותיו של המקרה שלפנינו אינן מצביעות על אותו חשש ממשי לעיוות דין, אשר אך הוא מקים עילה להתערבותו של בית משפט זה. הרושם הוא, כי מעת שלעותר נודע על כך שעליו להתייצב לשירות מילואים הוא נקט מהלכים שונים שמטרתם התחמקות מן השירות.

6.העתירה נדחית איפוא על הסף. העותר יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ש"ח.