בג"ץ 9022/96 חאתם שית נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר, אזרח ותושב לבנוני, הוגש כתב אישום בגין עבירות של יבוא סם מסוכן, סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי. לפי כתב האישום, היה העורר שותף ליבוא סם מסוכן מסוג הירואין במשקל 838.70 גר' נטו מלבנון לישראל ובסחר בהירואין הנ"ל ובהחזקתו שלא לשימוש עצמי. העורר יחד עם אחר, שידלו לבנוני בשם מוחמד להעביר עבורם את הסם המסוכן מלבנון לישראל. מוחמד נעתר להם, המתין ליד גדר המערכת ואז זרק אחיו של מוחמד שקית ובה כמות הסם הנ"ל - מעבר לגדר, אל תחום ישראל. העורר השגיח על הפעולה מעבר לגדר, לבל תופרע. העורר נתפס בלבנון, הובא לישראל והושם במעצר. בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט מ' הס) הורה לעצרו עד תום ההליכים נגדו. על כך הערר.

2.טענות ב"כ העורר בערכאה הראשונה ובערר, מתמקדות בשלושה ראשים: א. לא קיימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת אשמתו. ב. העבירות המיוחסות לו בוצעו בחו"ל ולפיכך אין סמכות לשפטו בארץ. ג. מעצרו בלבנון והבאתו בעל כרחו בוצעו שלא כדין ומשום כך לא ניתן להמשיך לקיים הליכים פליליים נגדו בארץ.

3.לאחר עיון בחומר, נחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר ולפיכך קיימת עילת מעצר. אשר לסמכות בי"מ בישראל לשפוט את העורר, זו קבועה בסע' 38(ב) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג1973-. גם התנאי של סע' 38(ג) מתקיים באשר אין מחלוקת שסחר בסם מסוכן הוא מעשה אסור גם עפ"י החוק בלבנון. בית משפט קמא קבע כי העבירה המיוחסת לעורר היא עבירת פנים עליה חלים דיני העונשין של ישראל. ב"כ העורר טוען כי מאחר ועבירת השידול המיוחסת לעורר נעשתה בלבנון אין מדובר בעבירת פנים. טענה זו אינה מקובלת עלי. בסע' 12 לחוק העונשין, תשל"ז1977- נקבע כי "דיני העונשין של ישראל יחולו על כל עבירת פנים" - "עבירת פנים" הוגדרה בסעיף 7(א)(1) ו-(2) לחוק הנ"ל כ -

"(א) "עבירת-פנים" - (1) עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל" או "(2) מעשה הכנה לעבור עבירה, נסיון, נסיון לשדל אחר, או קשירת קשר לעבור עבירה, שנעשו מחוץ לשטח ישראל ובלבד שהעבירה, כולה או מקצתה, היתה אמורה להיעשות בתוך שטח ישראל".

המעשים והעבירות המיוחסים לעורר מהווים איפוא עבירת פנים שבית משפט בישראל מוסמך לדון בה.

4.נותרה שאלת הבאתו לארץ בעל כרחו של העורר. הדיון המהותי המקיף בה אמור להיערך בעת הדיון במשפט הפלילי עצמו. בשלב זה יובאו הדברים בתמצית על מנת להבהיר את עמדת הפסיקה בנושא זה.

ב"כ הצדדים הפנו לפסיקה מקומית וזרה בנושא זה, והגישות המסתמנות בארצות שונות אינן אחידות. בפס"ד בנט ( Bennett v Horseferry Road Magistrates’ Court and another, [1993] 3 All ER 138. ) שניתן ע"י בית הלורדים, נידון מקרה בו נעצר אדם בדרום אפריקה באשמת הונאה, והועבר במטוס לאנגליה שם נעצר והועמד לדין. בית הלורדים, בדעת רוב, קבע כי האינטרס הציבורי בהעמדה לדין ובהענשה נסוג מפני אי חוקיות אופן הבאתו של הנאשם לאנגליה, תוך הפרת החוק הבינלאומי. דעת המיעוט סברה אחרת. וגם בדעת הרוב עצמו משתקפות נימות, גישות ושיקולים שונים לצמצום ההלכה באופן שלא תחול במקרים בהם לא קיימים הסכמי הסגרה בין המדינה ממנה נחטף העצור ובין המדינה אליה הובא. כמו כן, ספק אם היא תחול בעבירות חמורות במיוחד.

בארה"ב הגישה שונה. בפס"ד אלבארז ( US v Alvarez-Machain (1992) 112 S Ct 2188, US SC. ) מדובר בעבריין סמים שנחטף ממקסיקו והועמד לדין בארה"ב בגין עבירות סמים. בית המשפט קבע כי העובדה שהנאשם נחטף כאמור, אינה פוגעת בחוקיות העמדתו לדין בארה"ב וזאת למרות שקיימים הסכמי הסגרה בין ארה"ב למקסיקו. פס"ד זה יישם הלכה ישנה שנקבע בפס"ד קר ( Ker v. Illinois, 119 U.S. 436 (1886) ).

5.אשר למצב הפסיקתי בארץ בסוגיה זו, הגישה שאומצה ע"י בתי המשפט היא, שכאשר יש לבתי משפט בארץ סמכות שיפוט עניינית ביחס לנאשם המובא בפניו, אין חוקיות המעצר או המשפט מושפעת מן הדרך בה הובא החשוד אל תוך תחומי ישראל. (ראה: עמ"מ 1/86 פלוני נ' שר הבטחון, פ"ד מא(2) 505, 507, בש"פ 433/95 עיסאף עיסאף נ' מדינת ישראל, תקדין עליון כרך 95(1) עמ' 1604, בג"צ 130/85 חאג' מוחמד נ' שר המשטרה ואח', פ"ד לט(1) תשמ"ד-תשמ"ה 1984, 718, 721. ע"פ 401/83 אלקייגל ואח' נ' מדינת ישראל לח(1) תשמ"ד-תשמ"ה 1984 354, 358.

6.במקרה דנן מתקיימים לכאורה המרכיבים המאפשרים לעצור את העורר בישראל עד תום ההליכים נגדו. העבירה היא מן החמורות ביותר. אין הסכם הסגרה בין לבנון וישראל, העבירה הושלמה בישראל והעורר היה שותף לה. די בכל אלה כדי להכשיר את מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

7.אשר לטענה בדבר קשיים בהגנה, אלה יצטרכו למצוא מענה בבא העת, במהלך המשפט.