בג"ץ 9026/02 מוסא בן ע.כרים אבו רקייק נ. מדינת ישראל

נגד העורר ואדם נוסף הוגש בבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); שימוש ברכב ללא רשות, עבירה לפי סעיף 413ג סיפא לחוק; שוד מזוין בחבורה, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק; הצתה, עבירה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק; והשמדת ראיה, עבירה לפי סעיף 242 לחוק; לעורר מיוחסת גם הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(א) לחוק. על פי הנטען בכתב האישום, במועד לא ידוע עובר ליום 5.8.02 קשר העורר עם שני אנשים נוספים קשר לבצע שוד מזוין בנק הדואר בתל-שבע. לשם כך הצטיידו השלושה ברובה וברכב שנגנב כיומיים לפני האירוע. ביום 5.8.02 נכנסו שניים משלושת הקושרים לסניף, איימו על מנהל הסניף ברובה ולקחו מהקופות כ- 14,000 ₪, בעוד השלישי ממתין להם ברכב. לאחר מכן נסעו השלושה מהמקום כשהכסף בידיהם. לבסוף שרפו השלושה את הרכב. עוד נטען בכתב האישום כי ביום 13.8.02 בחדר החקירות במשטרה סימן העורר לנאשם השני בתיק העיקרי שישמור על שתיקה.

ביום 13.10.02 הורה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (הנשיא ג' גלעדי) על מעצרו של העורר (ושל הנאשם השני בתיק העיקרי) עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי עיון בחומר הראיות שבתיק המשטרה מעלה כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשה השוד. לגבי עילת המעצר, קבע בית המשפט כי היא קיימת מכוח העובדה שהשוד בוצע בעזרת רובה, ששימש לאיום על מנהל הסניף. כמו כן ציין בית המשפט כי כאשר מדובר במכור לסמים שביצע לכאורה עבירת רכוש לשם מימון הסמים, קיים חשש שאם ישוחרר הוא לא יירתע מביצוע עבירות נוספות לשם מימון הסמים להם הוא נזקק מכוח התמכרותו. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

בטיעוניו בכתב ובעת הדיון טען בא כוח העורר כי אין בידי המדינה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של העורר. על סמך טענה זו ובהתחשב בגילו הצעיר של העורר, ביקש בא כוחו כי נשחרר את העורר לחלופת מעצר.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתסקיר המעצר, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. לעניין הראיות לכאורה, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט קמא, שהתבססה על עיונו בחומר הראיות בתיק המשטרה, כי משקלן המצטבר של הראיות יוצרת תשתית ראייתית לכאורית, המקשרת את העורר למעשה השוד המיוחס לו. על אף קיומן של ראיות לכאורה ייתכן שבהתחשב בגילו הצעיר של העורר היה מקום לשקול שחרורו לחלופת מעצר. אולם, העבירות המיוחסות לעורר, הכוללות תכנון וביצוע שוד תוך איום בנשק חם, מצביעות על מסוכנות ותסקיר המעצר- המצביע על הסיכון שהעורר ימשיך באורח חייו השולי אם ישוחרר והממליץ במפורש לא לשחרר את העורר לחלופת מעצר- שולל את האפשרות שחלופת מעצר תשיג את מטרת המעצר. על פי העולה מתסקיר המעצר, נעשו ניסיונות טיפול רבים בעורר במסגרת שירות המבחן לנוער, אך הם כשלו על רקע העדר שיתוף פעולה מצד העורר, אשר אופיין בתסקיר כבעל מערכת ערכים עבריינית, המתקשה לעמוד בנורמות המקובלות בחברה. זאת ועוד, בעבר הותלו כבר הליכים בתיק אחר שנוהל נגד העורר, עקב בריחתו מהמעון בו שהה באותה עת וחוסר היכולת לאתרו ולהביאו לדיון במשפטו. על רקע האמור עולה כי נשקפת סכנה לציבור משחרור העורר וכי קיים חשש שהעורר יתחמק מהליכי שפיטה. בנסיבות אלה אין בחלופת מעצר כדי להשיג את תכלית המעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.