בג"ץ 9037/02 חוג'יראת רפעה נ. משרד הפנים

השופט א' רובינשטיין:

א.העותרת, ילידת ישראל ב-1955, שויתרה ב-1976 על אזרחותה הישראלית, מבקשת כי אזרחות זו תוחזר לה. העותרת היא בת למשפחה בדוית שלטענתה הושאה שלא על דעתה על-ידי הוריה ב-1976 לבדוי ירדני כאשתו השניה. היא שהתה בירדן כשני עשורים, ללא שקיבלה – כנטען – אזרחות ירדנית, ילדים לא נולדו לה, ולימים (1997) התאלמנה מבעלה ונותרה ערירית וחסרת אמצעים, כנטען; משנכרת השלום בין ישראל לירדן יצא אחיה לחפשה והיא הגיעה ארצה ב-1996, ואז פנתה להחזרת אזרחות, אלא שלא נענתה. מכאן העתירה, שהוגשה ב-23.10.02.

ב.בתגובה ראשונה של המשיב נאמר, כי העותרת לא פנתה – כנדרש בנהלים – אישית אל לשכת מרשם האוכלוסין; לגופם של דברים, נטען כי העותרת ביקשה ב-1976 לוותר על אזרחותה והדבר אושר על-ידי שר הפנים; ביום 27.1.03 הוצא צו ביניים (על-ידי השופטת – כתארה אז – ביניש), לפיו לא תגורש העותרת מן הארץ עד להחלטה נוספת.

ג.לאחר זמן – משהתייצבה העותרת במשרד הפנים והגישה בקשתה – הודיע המשיב לבית המשפט (30.1.03) כי יש לדחות את בקשתה, שכן ויתרה על האזרחות מרצון. נטען כי לעותרת גם היה מעמד בירדן, על פי דרכונה. צורף מכתב משרד הפנים מיום 6.8.03 אל העותרת שבו נדחתה בקשתה.

ד.אציין כי התעודה הירדנית שהיתה בידי העותרת היתה "רשיון נסיעה זמני לשבעה חודשים לגדה המערבית בלבד", שהונפק ביום 27.3.96. העותרת הגיעה ארצה על פי רשיון ביקור לשבועיים ב-1996, ונשארה מאז.

ה.בהמשך שיג ושיח בין הצדדים (21.2.05), כי העותרת תוכל לפנות בבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים, ואכן כך עשתה, וביום 26.9.05 החליטה ועדת החריגים במשרד הפנים ליתן לעותרת מעמד של תושב ארעי א/5 "בלא שדרוג", וההמלצה אומצה על-ידי מנהל מינהל האוכלוסין. עם זאת, עמד בא כוח העותרת על דעתו כי יש להשיב לעותרת את אזרחותה. מכאן הדיון בפנינו.

ו.בדיון מסר לנו בא כוח המשיב בתשובה לשאלותינו, כי במעמד א/5 זכאית העותרת לשירותי בריאות, וכן כי הדיבור "בלא שדרוג" שבהחלטת המשיב אין פירושו נעילת דלת מעתה ועד עולם, אלא העותרת תוכל לפנות לאחר 4-3 שנים אל המשיב בבקשה כי יישקל שדרוג מעמדה.

ז.בא כוח העותרת טען בפנינו, כי הוא עומד על עתירתו כיוון שאין לעותרת כל אזרחות, וכי היא לא ויתרה על האזרחות הישראלית אלא נצטוותה על-ידי אביה לוות וזאת שלא מרצונה; הדבר נעשה, כך נטען, שכן בשנת 1976, בהיעדר שלום בין ישראל לירדן, היה חשש פן לא תוכל להינשא לבן זוגה הירדני בלא הויתור. דברים אלה כנתינתם לא באו במלואם בעתירה.

ח.(1) לאחר העיון סבורים אנו כי אין מקום להיעתר לעתירה.

(2) על פי הדין, סעיף 10 לחוק האזרחות, תשי"ב-1952, הדן בויתור על אזרחות, מאפשר (לפי ס"ק(ב)) לאזרח בגיר המודיע שרצונו לחדול להיות תושב ישראל, להצהיר בכתב על ויתורו, והדבר טעון (לפי ס"ק(ה)) הסכמת שר הפנים.

(3) במסמכי המשיב מצוי מסמך חתום בטביעת אצבעה של העותרת (תצהיר אימות העתירה על ידיה אמנם חתום בחתימה כתובה) ובו בקשת ויתור על האזרחות, תוך כוונה לצאת לירדן. ב-23.3.76 נשלח אל העותרת מכתב מאת מנהל המחלקה לעליה ואזרחות במשרד המשיב, שלפיו "שר הפנים השתמש בסמכות הניתנת לו ... ונתן את הסכמתו לויתור". וכן מצויה בחומר בקשה להיתר יציאה מיום 6.2.76, חתומה אף היא בטביעת אצבעה של העותרת, שלפיה מבקשת היא לצאת להינשא בירדן. העותרת היתה כבת 20 בעת הויתור, ואין בידינו להיות בוחני כליות ולב באשר לאותם ימים, לפני שלושה עשורים, קרי, באשר לידיעתה והבנתה אז. ואולם, ככלל עלינו להעמיד אדם בגיר על חזקת ידיעתם והבנתם של מעשיו ותוצאותיהם, ואזרחות אינה מן הדברים קלי הערך שאדם מנערם מעליו כלאחר יד. בדין היה איפוא שלא להיעתר לבקשתה. ואולם, מתוך נסיבותיה האישיות העצובות של העותרת, השכלתה המועטה כנראה, התאלמנותה בגיל צעיר ללא ילדים על כך הכרוך אישית וכלכלית, ואולי גם אותו מרכיב של השפעת משפחה בצעירותה שתרם את חלקו כנטען, היה מקום לשקול על בסיס אנושי – כפי שנעשה – את התרת חזרתה ארצה. ועם זאת, יש היגיון בכך שהחלטה על רקע הומניטרי בעקבות ויתור על אזרחות בעבר, אינה מעניקה, מכל מקום לא בשלב ראשון, מעמד מלא.

(4) לא ראינו איפוא דופי בהחלטת המשיב, וכאמור, רשמנו הודעתו כי כתום 4-3 שנים ממועד ההחלטה תוכל העותרת לשוב ולפנות באשר למעמדה והדבר יישקל.

(5) כאמור, לא ראינו מקום להיעתר לעתירה. איננו עושים צו להוצאות.