בג"ץ 9052/01אליהו רווח נ. הום סנטר סניף ערד

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור.

1.פסק הדין נשוא הבקשה ניתן בבקשת רשות לערער שהגיש המבקש בבר"ע 779/00 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ובו תקף פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע. פסק הדין בבקשת הרשות לערער האמורה ניתן ביום 4.9.01. המבקש טוען, כי פסק הדין הומצא לידיו ביום 10.9.01. הבקשה שבפניי הוגשה ביום 19.11.01. המבקש מודה כי בקשת הארכה הוגשה באיחור, אך טוען כי הדבר נובע מהיותו חולה. על פי אישורים שצורפו לבקשה, לא היה המבקש מסוגל לעבוד בין הימים 14.10.01 עד 25.10.01.

2.השאלה הראשונה אשר יש לתת עליה את הדעת היא האם בקשתו של המבקש למתן ארכה בהליך שבפניי נעשתה במסגרת המועדים להגשת בקשת רשות לערער לבית משפט זה. על פי תקנה 16 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ו-1976, המועד להגשת בקשת רשות לערער על פסק דין או החלטה של בית המשפט לתביעות קטנות הוא 15 ימים מיום מתן פסק הדין או ההחלטה. על פי לשונה, תקנה זו חלה על הגשת בקשת רשות לערער על החלטה של בית המשפט לתביעות קטנות. לכאורה, אין היא חלה על הליך של בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדן בבקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. על פי פשוטם של דברים, על כן, חל על הבקשה שבפניי הדין הכללי, לפיו המועד להגשת בקשת רשות לערער לבית משפט זה הוא 30 ימים (תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

אפשרות זו אינה האופציה הפרשנית היחידה. ניתן לטעון, כי כוונת מתקין התקנות בתקנה 16 האמורה היתה כי המועד המקוצר יחול גם על בקשת רשות לערער המוגשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענה כזו יכולה להישען על אחת התכליות החקיקתיות העיקריות שבסדרי הדין בבית המשפט לתביעות קטנות, היא להביא את ההליכים לסיומם במהירות.

עם זאת, הואיל וטענה זו לא הועלתה בפניי, מוכן אני להניח, לטובת המבקש, כי המועד החל על העניין הוא 30 ימים. בהינתן מועד זה, ובהינתן העובדה שבין הימים 1.10.01 – 8.10.01 חלה פגרת חג הסוכות (ובהנחה שפגרה זו חלה על המועדים לנקיטת ההליך, חרף העובדה שתקנות השיפוט בבית המשפט לתביעות קטנות אינה מחילה פגרה על ההליכים שבגידרה), יוצא כי המועד האחרון להגשת בקשת הרשות לערער חל, לכל המאוחר, ביום 18.10.01. הבקשה שבפניי הוגשה ביום 19.11.01, וברור על כן כי היא נגועה באיחור, ואף איחור שאינו זניח.

3.(א) על רקע זה עולה השאלה האם המבקש הניח יסוד מספיק לבקשת הארכה. על פי הדין, טעונה בקשתו של המבקש הוכחתו של "טעם מיוחד" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי). בכל הנוגע למצב בריאותי כטעם מיוחד, צויין כי "בדרך כלל, מכירים בתי המשפט במחלתו של אדם כבטעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, אם המחלה מנעה אותו מלעסוק בענייניו, ובלבד שהבקשה הוגשה ללא איחור" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, (תל אביב, 1995), בעמודים 895 – 896; ראו גם בש"א 6919/98 עזבון המנוח משה אבטיחי ז"ל נ' רנה רוזנבלום, דינים עליון נה 702). בב"ש 825/86 וידיוקולור בע"מ ואח' נגד מדינת הילדים בע"מ (לא פורסם) נפסק לעניין זה, כי "... כלל זה טומן בחובו שני רכיבים מצטברים הטעונים הוכחה: האחד - עובדת קיומה של המחלה; והשני - השפעת המחלה על תיפקודו של בעל הדין ועל יכולתו לפנות לבית-המשפט במועד. רק בנסיבות בהן יוכח שבעטיה של המחלה נבצר מבעל הדין לפעול במועד יהווה הדבר טעם מיוחד להארכת המועד".

(ב) איני סבור כי הבקשה שבפניי עומדת בדרישות אלה. המבקש טוען, לעניין זה, כי הוא חולה סכרת, אסטמה ולחץ דם. טענה זו נטענה בלא שצורף תיעוד כלשהו לבקשה, ובלא תצהיר.אין גם כל טענה ברורה, כי בתקופה הרלוונטית מחלות אלה היו פעילות במידה ששיתקה את יכולתו של המבקש להגיש בקשת רשות לערער לבית משפט.

(ג) אשר לאישורים על אי יכולתו של המבקש לעבוד במשך 12 ימים, מיום 14.10.01 עד ליום 25.10.01 ועד בכלל. אישורים אלה אינם מעידים באופן ברור על אי יכולת לנקוט בהליך בבית משפט זה. הם מעידים על כך שהמבקש סבל, בתקופה האמורה, מכאבי גב וסחרחורת. בהעדר פרטים נוספים, לא ניתן לעגן בנתונים לקוניים אלה מסקנה כי נבצר מן המבקש באותה תקופה לנקוט בהליך בבית משפט זה. אוסיף, כי על פי האמור באישורים באורח מפורש, אין אישורים אלה תקפים עבור מוסדות משפטיים. זאת ועוד, ביום 25.10.01, בעודו חולה על פי האישור שצורף, פנה המבקש במכתב לבית משפט זה, ובו הוא מגולל את טענותיו ביחס להליכים להם היה צד. בנסיבות אלה, קשה לבסס על האישורים האמורים את קיומה של נבצרות מהגשת ההליך בתקופה נשוא האישורים האמורים.

(ד) זאת ועוד. אף אם אניח, לטובת המבקש, כי המצב הנזכר באישורים שצורפו מנע ממנו להגיש בקשת רשות לערער לבית משפט זה במועד, לא אופיינה התנהגות המבקש בדחיפות כלשהי. ראשית, אף שהיה ער לכך שחלף המועד להגשת בקשת רשות לערער, לא פנה המבקש בבקשת ארכה לבית המשפט, עד ליום 19.11.01. גם לאחר שחלף מצב הנבצרות הנטען בעקבות מכתבו מיום 25.10.01, ועד ליום 19.11.01, הוא יום הגשת הבקשה שבפניי, לא נקט המבקש בכל הליכים בבית משפט זה. גם לאחר קבלת מכתב מאת בית משפט זה, מיום 4.11.01, בו נמסר למבקש על הצורך בהגשת בקשת ארכה, חלפו שבועיים עד שהמבקש הגיש את הבקשה שבפניי. גם אז, לא פעל המבקש כפי שהונחה, ולא צירף תצהיר לבקשתו. בכל מקרה, חלוף תקופה של קרוב לחודש ימים בין סיום תקופת המחלה הנטענת לבין הגשת הבקשה שבפניי, שולל קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין הארכה המבוקשת, וממילא שולל קיומו של טעם מיוחד בנסיבות העניין.

(ה) ער אני לכך, כי המבקש אינו מיוצג, וכי ניתן להסביר משגים דיוניים שעשה בעובדה זו. ברם, העדר הייצוג אינו יכול להוות עילה שלא לנקוט בשקידה סבירה בנקיטת הליכים לבית משפט זה. הוא אינו יכול להיות עילה להשתהות מצד המבקש, כאשר עולה מבקשתו שלו עצמו, כי מלכתחילה היה ברור לו כי איחר את המועד לנקיטת הליך בבית המשפט. זאת ועוד, העדר הייצוג כשלעצמו אינו יכול להיות עילה לפגוע באינטרס של בעל הדין שכנגד. משחלף המועד להגשת בקשת רשות לערער לבית משפט זה, רכשה המשיבה מעין חסינות מפני נקיטתו. בהעדר שקידה סבירה מצד המבקש, חסינות זו בעינה עומדת, ואין טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת.

לעניין זה ניתן אף להפנות להחלטה בבשג"צ 8681/00 קטש נ' בית הדין הארצי לעבודה, תקדין עליון 2001(1) 70, שם נדחתה בקשה למתן ארכה של מבקש לא מיוצג אשר פנה במועד במכתב לבית המשפט, ולא נקט בהליך החוקי הנדרש. הדברים אמורים מקל וחומר בהליך שבפניי, הנגוע באיחור ממשי אף בהינתן מחלתו הנטענת של המבקש.

במצב דברים זה, איני סבור כי הוכח קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה, הנובע ממצבו הבריאותי של המבקש. לפיכך, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, לא נעשה צו להוצאות בבקשה זו.