בג"ץ 9055/99 ח"כ לימור לבנת נ. קופת החולים הכללית - שירותי בריאות כללית

בעתירה זו התבקש בית המשפט להורות למשיבות, קופות החולים, להימנע מלגבות ממבוטחיהן דמי השתתפות עצמית בשיעור של 50% ממחיר תרופות מסויימות, משום שדרישה זו עומדת בניגוד להוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד1994- (להלן: החוק). כן התבקשו המשיבים הנוספים, שר הבריאות, מנכ"ל משרד הבריאות ומשרד הבריאות, לנקוט בצעדים מכח הסמכויות המוקנות להם בחוק הנ"ל כדי לאכוף על קופות החולים להינע מגביית היתר.

כבר בראשית הדיון הודיעה קופת חולים לאומית כי נוהג זה הופסק על ידה עוד לפני הגשת העתירה, ולפיכך נמחקה מן העתירה.

לגבי שתי הקופות האחרות החליט מנכ"ל משרד הבריאות לפתוח בהליכים לפי סעיף 37 לחוק, המסמיכו לנקוט אמצעים שונים נגד קופה שאינה מקיימת את הוראות חוק זה.

לאחר שהחלו הליכי האכיפה הודיעה משיבה 1 על הפסקת גביית ההשתתפות בשיעור של 50%, כך ששיעורי ההשתתפות יהיו בהתאם לעקרונות שסוכמו עם משרד הבריאות. בעקבות הודעה זו הופסקו נגדה ההליכים לפי סעיף 37 לחוק. במקביל מינה המשיב 5 ועדה לפי סעיף 37(ג)(1) לחוק, שתפעל בעניינה על משיבה 2. במהלך עבודת הועדה הושגה הסכמה בין משרד הבריאות לבין משיבה 2 לפיה יותר למשיבה 2 לגבות 50% מעלותן של תרופות מסויימות, שאושרו על ידי משרד הבריאות, כאשר התרופות שייכללו ברשימה יהיו כאלה שיש להן תחליפים גנריים, זולים יותר, ולאחר שהובטח כי הרופאים יביאו לידיעת המבוטחים קיומם של אותם תחליפים.

נוכח השתלשלות העניינים כאמור הגיעו הצדדים להסכמה בדבר מחיקת העתירה, ונותרה שאלת החיוב בהוצאות בלבד.

בהסכמת בעלי הדין נמחקת העתירה.

אשר לחיוב בהוצאות:

אין ספק כי עובר להגשת העתירה, ואף לאחר שהחל הדיון בה, עמדו המשיבות 1, 2 על עמדתן וסירבו להפסיק את גביית היתר. ההסדרים החדשים בעניין הגביה נקבעו רק לאחר שהחלו ההליכים לפי סעיף 37 לחוק. המסקנה המתחייבת היא, איפוא, כי שינוי המצב נעשה כתוצאה מהגשת העתירה וההליכים שנפתחו עקב כך. במצב זה, הכלל הוא כי העותרת זכאית להוצאותיה (הר-זהב, סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, 1991, עמ' 109, והאסמכתאות המובאות שם).

אין משמעות, בהקשר זה, לכך שבית המשפט לא קבע קביעות פוזיטיביות המקבלות את טענות מי מהצדדים ודוחות טענות אחרות, שכן ההכרעה בשאלת החיוב בהוצאות, במקרה זה, אינה דורשת הכרעה בכל הפלוגתאות כי אם הסקת המסקנה ששינוי הסדר הגביה התאפשר כתוצאה מהגשת העתירה; מסקנה שהיא הגיונית ומתבקשת בהתחשב בכך שהמשיבות שינו את עמדותיהן רק לאחר נקיטת ההליכים נגדן. גם שאלת הסמכות אינה צריכה להיות מוכרעת כתנאי לחיוב בהוצאות, שכן עצם העובדה שהדיון התקיים, בפועל, בערכאה זו היא המקימה את זכותה של העותרת לשיפוי על הוצאותיה.

טענה נוספת שהעלתה המשיבה 2 היא כי המצב השורר כיום אינו שונה בהרבה מזה שקדם להגשת העתירה, כיון שגם ההסדר הנוכחי מתיר לה לגבות 50% על תרופות מסוימות. אולם בדיקת העובדות מראה כי המצב השתנה באופן משמעותי. ראשית משום שכיום אין חולק כי שיקול הדעת בקביעת רשימת התרופות שלגביהן ניתן לגבות 50% נתון בידי משרד הבריאות, ושנית משום שמדובר ברשימה מוגדרת של תרופות, הנקבע על פי קריטריונים צרים וברורים, כמפורט לעיל.

נוכח כל האמור אני קובעת כי העותרת זכאית להוצאות.

אשר לקביעת גובה ההוצאות: בעניין זה אני מביאה בחשבון שהדיון הסתיים, בסופו של דבר, בהסכמה בין הצדדים, ובלא שבית המשפט נדרש לדון בעתירה לגופה. עם זאת אני מתחשבת בכך שההליכים המקדמיים במקרה זה היו ממושכים ומורכבים, וכללו מספר רב מאד של תגובות, תגובות שכנגד והחלטות שיפוטיות. בהתחשב בכל אלה אני מחייבת את המשיבות 1, 2 לשאת בהוצאות העותרת בסכום של 7,500 ש"ח כל אחת. סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד תשלומו בפועל.