בג"ץ 9093/06 המועצה המקומית כפר הורדים נ. מנכ"ל משרד הפנים

השופטת א' חיות:

עניינה של העתירה שבפנינו בבקשת העותרת כי המשיבים יאשרו לה העלאה חריגה בשיעור של 5% בתעריף הארנונה לשנת 2006, מעבר לעדכון הקבוע בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000 (להלן:

התקנות ), שהוחלו לשנת 2006 בחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006), התשס"ו-2006. ביום 28.12.2006 דחינו את העתירה וקבענו כי הנימוקים יינתנו בנפרד, להלן נימוקינו.

1.

העותרת סבלה בשנים האחרונות מקשיים כלכליים וביום 7.11.2004 חתמה על תוכנית הבראה שאושרה על ידי משרד הפנים (להלן: התוכנית ), במסגרתה נקבעו יעדים תקציביים ובהם היעד כי בשנת 2006 תגיע העותרת לאיזון תקציבי. לשם ביצוע התוכנית נטלה על עצמה העותרת התחייבויות שונות ובהן ההתחייבות להעלות את תעריף הארנונה בתחומה בשיעור ריאלי של 10% בשנת 2005 ובשנת 2006. בכל הנוגע לשנת 2006 נקבע עם זאת כי העלאת התעריף כאמור לא תבוצע במידה ויימצאו מקורות מימון חלופיים. עוד נקבע בתוכנית כי משרד הפנים יאפשר לעותרת ליטול הלוואות לכיסוי גרעונה המצטבר. העותרת החלה במימוש התוכנית ונוכח העובדה שבשנת 2005 עמדה ביעדי הגרעון לאותה שנה, אישרו לה המשיבים 2 ו-3 להעלות את תעריף הארנונה בשיעור של 5% בלבד במקום בשיעור של 10%, כמתחייב מן התוכנית. ביום 21.3.2006 החליטה העותרת על העלאה חריגה בשיעור של 5% בלבד בתעריף הארנונה גם לשנת 2006. היא פנתה למשרד הפנים לאישור הבקשה ואף שלחה הודעה לתושבים בדבר כוונתה להעלות את תעריף הארנונה בשיעור האמור. ביום 19.9.2006 דחה המשיב 1 את הבקשה בנימוק שהחלטת העותרת בעניין זה אינה תואמת את שיעור ההעלאה הריאלי של התעריף שלו התחייבה על פי התוכנית. המשיב 1 הוסיף וציין כי אם העותרת מעוניינת בהעלאת התעריף "יכולה היא לאשר במליאת המועצה החלטה על תוספת ארנונה על פי סעיף 11 לחוק ההסדרים תשנ"ג, בתעריפים שיהיו שווי ערך לשיעור העלאה כמתחייב על פי התוכנית". העותרת ביקשה כי ההחלטה תישקל בשנית ומשלא נענתה התכנסה מועצת העותרת ביום 15.10.2006 לישיבה מיוחדת ודחתה את דרישת המשיב 1 להתאים את שיעור ההעלאה לשיעור שעליו הוסכם בתוכנית. בקשה נוספת שהגישה העותרת באותו שלב לאישור העלאה בשיעור 5% נענתה אף היא בשלילה, ומכאן העתירה שבפנינו.

2.

לטענת העותרת, סמכותם של המשיבים לאשר העלאה חריגה בשיעור הארנונה לפי סעיף 9(ב)(2) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: החוק ) ותקנה 9(א) לתקנות, נועדה למנוע העלאות-יתר של הארנונה ועל כן שימוש בסמכות זו כדי לאלץ את העותרת לגבות ארנונה בשיעור גבוה מזה שביקשה לגבות, מהווה חריגה מסמכות. עוד היא טוענת כי מקום שבו סבורים המשיבים שהעלייה החריגה מוצדקת מחובתם לאשרה ואין הם רשאים להתנות זאת בתנאים החורגים ממתחם שיקול הדעת שנמסר להם, כגון עמידה ביעדי הגרעון. העותרת מוסיפה וטוענת כי היא עומדת ביעדי תוכנית ההבראה וכי אף אם הייתה למשיבים עילה מוצדקת לטרוניה נגדה על כך שלא העלתה את הארנונה ב-10% נוספים, הכלי שבחרו להבעת חוסר שביעות רצונם הינו שרירותי ובלתי סביר באופן קיצוני והוא אף נבחר מבלי ליתן לה זכות טיעון ובהתעלם מכך שהארנונה ביישוב היא הגבוהה באזור ומכך שהמלחמה שאירעה בצפון פגעה קשות בתושביו. חוסר הסבירות בולט במיוחד, כך טוענת העותרת, נוכח העובדה שלרשות המשיב 1 עומדים כלים חלופיים על מנת לעודדה לגבות ארנונה בשיעור הדרוש לשם השגת איזון תקציבי וסירובו להעלאת הארנונה יוביל לגרעון תקציבי חמור ברשות ולהכשלת תוכנית ההתייעלות. לבסוף טוענת העותרת כי שגה המשיב 1 בקובעו שהעלאת תעריף הארנונה תבוצע באמצעות סעיף 11 לחוק, שכן אין זה הכלי המתאים לכך מבחינה חוקית או מבחינה מעשית.

3.

עמדת המשיבים היא כי דין העתירה להידחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיה של העותרת המבקשת כי בית המשפט יכשיר את ניסיונה להפר התחייבות המוטלת עליה על פי התוכנית, לאחר שהמשיבים מילאו כנדרש אחר התחייבויותיהם שלהם. המשיבים טוענים כי בשנת 2005 אושרה העלאת הארנונה בשיעור של 5% בלבד מן הטעם שהעותרת עמדה באותה שנה ביעד הגרעון שנקבע בתוכנית. לעומת זאת, העותרת לא עמדה ביעדי הגרעון לשנת 2006 ולא הצביעה על מקורות מימון חלופיים. בנסיבות אלו ובמיוחד נוכח חובות ההגינות ותום הלב המוגברות שחבה בהן העותרת כרשות ציבורית, אין ליתן יד להפרת ההתחייבויות על ידה. המשיבים אף חוששים כי היענות לבקשת העותרת תהווה דוגמא שלילית לרשויות מקומיות אחרות ותחתור תחת היסוד שבבסיס כלל תוכניות ההבראה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי דין העתירה להידחות אף לעיצומה, שכן החוק והתקנות מקנים להם סמכויות פיקוח רחבות שאינן מתמצות בסמכות הצרה לפקח על שיעור ההעלאה המבוקש. על כן, מקום שבו שיעור ההעלאה אינו מספיק ועל אחת כמה וכמה מקום שהוא אינו תואם את תוכנית ההבראה, מוסמך המשיב 1 לסרב לבקשה ולדרוש כי שיעור ההעלאה יהיה גבוה יותר. לבסוף טוענים המשיבים כי במקרה דנן אין כל מניעה לעשות שימוש במנגנון הקבוע בהוראת סעיף 11 לחוק לצורך ההעלאה המבוקשת.

4.

החלטנו לדחות את העתירה מן הטעם שהסעד המבוקש בה עומד בניגוד להתחייבות שהעותרת נטלה על עצמה בתוכנית ההבראה. בסעיף 10.17 לתוכנית התחייבה העותרת על "העלאת הארנונה בשיעור ראלי בגובה 10% בשנת 2006". התחייבות זו סויגה אמנם בסעיף 10.19 לתוכנית הקובע כי "העלאת הארנונה לשנת 2006 לא תבוצע במידה וימצאו מקורות מימון חלופיים". אולם, משלא הוצגו על ידי העותרת כל מקורות מימון חלופיים כאמור, משמעותו של הסעד המבוקש בעתירה אינו אלא מתן הכשר להפרת התוכנית על ידה כפי שטענו המשיבים בצדק. בבג"ץ 1930/04 נתן נ' שר הביטחון, מר יצחק רבין , פ"ד מח(4) 643, 655 (1994), נפסק בהקשר זה כי "בית המשפט הגבוה לצדק לא יושיט יד לעותר האומר להתכחש להתחייבותו או למבקש להפר חיוב שנטל על עצמו. ההלכה כי הסכמים יש לכבד - pacta sunt servanda - חותכת את שיטת המשפט לרוחבה, וכוחה עמה בשדה המשפט הציבורי ככוחה בשדה המשפט הפרטי, והרי היא ביסוד כל היסודות". דברים אלה יפים ביתר שאת מקום שבו כבר נהנה העותר מפירות התחייבותו וכעת מבקש הוא להתנער מקיום מה שמוטל עליו (ראו בג"ץ 709/79 כהן נ' שר הביטחון , פ"ד לד(2) 465 (1980)). זהו הנימוק העיקרי העומד בבסיס החלטתנו לדחות את העתירה. ויודגש, הכרעתנו מצמצמת עצמה לנסיבותיו הקונקרטיות של העניין ואין בה משום הבעת עמדה בשאלה האם אלמלא תוכנית ההבראה רשאים היו המשיבים לדרוש כי הרשות המקומית תעלה את תעריף הארנונה בשיעור גבוה יותר מן השיעור הנדרש על ידה ולהתנות בכך את אישורם להעלאה שביקשה. כמו כן לא ראינו צורך להידרש במסגרת עתירה זו לשאלה נוספת שהעלתה העותרת במהלך הדיון והיא השאלה האם לצורך כיסוי הגירעון השוטף לשנת 2006 יהא זה מן הראוי שהמשיבים יעמידו לעותרת הלוואה לפי סעיף 12.6 לתוכנית ההבראה, אשר נועדה לכיסוי הגרעון המצטבר של העותרת ולא נוצלה על ידה עד כה.

מן הטעמים שפורטו, נדחתה העתירה. אין צו להוצאות.