בג"ץ 9129/99 טארק בבאי נ. מדינת ישראל

ביום 2.5.99 הוגש נגד העוררים כתב אישום, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: החוק), שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק, ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 29.10.99 בסביבות השעה 19:00, נסעו העוררים ואדם נוסף המואשם עמם ברכב מסוג סובארו בצבע כסף השייך לעורר 1 ברחובות יפו. באותו זמן נסעו המתלונן וחברתו במכוניתו ברחוב יפת, ובהגיעם בסמוך לבית מס' 248 הבחין המתלונן בסובארו, אשר עקף את רכבו ובלם לפניו, תוך שהוא חוסם את נתיב נסיעתו. הארבעה יצאו מרכבם, וניסו לפתוח את דלת הנהג ברכבו של המתלונן, תוך שהם מכים בפניו של המתלונן דרך חלון הדלת שהיה פתוח למחצה. המתלונן ניסה להתנגד ולמנוע את פתיחת הדלת, אך העוררים אחזו בדלת ואף סגרו אותה בחוזקה על רגלו השמאלית. בשלב מסויים, הצליחו לפתוח את דלת תא המטען, הוציאו מתא המטען מוטות ברזל והחלו להכות במתלונן בראשו ובידיו, וכן ניפצו את שמשות הרכב באמצעות המוטות. בטרם הימלטם, גנבו מתא המטען תיק ובו כסף ומסמכים נוספים. עוד נאמר בכתב האישום, כי למחרת, ה30.10.99-, בשעה 04:00 הגיעו לבית הארחה בטבריה, וביקשו מבעל המקום כי ירשום על חשבונית המס את התאריך 29.10.99, וזאת בכוונה לשבש הליכי משפט ולהטעות את חוקרי המשטרה, באשר לארוע השוד.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו בקשה למעצרם של ארבעת הנאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים. בית המשפט המחוזי (השופט צ' הרטל) נעתר לבקשה, בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים, וכי מעשיהם מעידים על מסוכנותם וכן על החשש הנשקף מהם לשיבוש מהלכי משפט, ולפיכך הורה על מעצרם עד לתום ההליכים. הנאשם הרביעי שוחרר למעצר בית, לאחר שהשופט קבע כי הראיות הקושרות אותו לאירועים הן ראיות נסיבתיות בלבד.

על החלטתו של בית המשפט לעצור את העוררים עד לתום ההליכים הוגש הערר שבפניי.

בדיון בערר, חזר בא-כוח העוררים על הטענות שהעלה בבית המשפט המחוזי, כי לא קיימות נגד העוררים ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרם. טענתו העיקרית בעניין זה נגעה לטענת האליבי של העוררים, ולפיה, בשעת האירוע שהו במלון בטבריה. לראיה הציגו העוררים בפני המשטרה חשבונית לפקודתו של העורר 2, שעליה נרשם התאריך 29.9.99 כיום הגעתם לבית המלון. בהודעתו במשטרה, טען בעל בית המלון כי, למעשה, העוררים הגיעו אל המלון ביום 30.10.99 לפנות בוקר, אך ביקשו ממנו לרשום על החשבונית את תאריך יום האתמול. לטענת הסניגור, אין לייחס משקל לדבריו של בעל בית המלון, משום שהתברר מפיו כי מי שביצע את הרישום בפועל הוא פועל שלו, שאת שמו לא היה מוכן למסור. בשלב מאוחר יותר אותר הפועל ואישר כי ביום 30.10.99 בשעה 04:00 קיבל את עורר 2, אך הוא טרם נחקר בעניין זה.

עוד טען בא-כוח העוררים, כי המתלונן וחברתו טענו שצבע רכבם של תוקפיהם היה לבן, וכן, שמספר הרכב הראשון שמסר המתלונן למשטרה היה שגוי. הסניגור טען עוד, כי המתלונן לא זיהה את עוררים 1 ו2- במסדרי זיהוי, אלא רק את עורר 3. הוא העלה טענות נגד זיהוי זה, ואף ציין כי המתלונן זיהה אחרים שלא הועמדו לדין. בא-כוח העורר התייחס אף להודעת אביו של עורר 2, אשר אמר כי ראה את בנו נכנס הביתה ביום שישי לפנות ערב, כאשר התחיל שידור החדשות בערבית בסביבות השעה 20:00, בעוד שהלכה למעשה, השידור מתחיל בשעה 18:30. בא-כוח העורר התייחס אף לטביעת אצבעו של עורר 1, אשר נמצאה על החלון האחורי של רכבו של המתלונן, בטענה, כי אין לייחס לכך משמעות מפלילה, משום שהמתלונן גר באיזור ויתכן כי העורר 1 נגע ברכב מבלי משים.

לבסוף טען בא-כוח העוררים, כי בית המשפט המחוזי הפלה בין העוררים לבין הנאשם הרביעי אשר שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים.

באת-כוח המשיבה חזרה על עמדתה, כי נגד העוררים קיימות ראיות לכאורה, וכי אין בטענות הסניגור כדי להפריכן. לטענתה, מעשיהם של העוררים מעידים על מסוכנותם הרבה ואף על החשש הנשקף מהם לשיבוש הליכי משפט. לפיכך, יש לעצור את העוררים עד לתום ההליכים, ולא ניתן להסתפק בעניינם בחלופת מעצר.

לאחר ששמעתי את טענות בעלי הדין ועיינתי בחומר החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

צדק שופט בית המשפט המחוזי בקובעו כי גובשה תשתית ראייתית מספקת למעצרם של העוררים. באשר לטענת האליבי של העוררים, הרי שעל פני הדברים אין בטענה זו ממש, וזאת לאור הודעתו של בעל המלון, כי לבקשת עורר 2 אשר נרשם בקבלה והזמין חדר בעבור ארבעת העוררים, התאריך שנרשם על החשבונית היה תאריך היום הקודם להגעתם. אין בעובדה שלא בעל המלון הוא אשר רשם בפועל את ההזמנה כדי לפגום בהודעתו, ודף הקבלה של המלון המצוי בתיק החקירה, ובו אכן נרשם, בין רישומים עוקבים אחרים, כי העוררים הגיעו למלון ביום 30.10.99 בשעה 4:00 מחזק אף הוא את הודעת בעל המלון. הודעותיהם של הוריו של העורר 2 מחזקות גם הן את גירסת התביעה. אביו של עורר 2 מסר בהודעתו, כי

בעת שחזר מהמסגד ביום שישי, הבחין בבנו נוסע ב"ספיד" ברחוב יפת ברכב סובארו או מיצובישי בצבע לבן עם העורר 1, אשר נהג ברכב. הוא מוסיף, כי שעה לאחר מכן, עת ישב בביתו, נכנס בנו במהירות לחדרו, ולאחר שנשמעו פתיחה וסגירה של דלתות, יצא העורר 2 את ביתו, כשבידו שקית. אף אמו של העורר 2 מסרה, כי בנה התקשר אליה ביום 1.11.99 ולא הסכים לומר מהיכן הוא מדבר, אלא רק "שהיה ריב בינו לבין מישהו ובשביל זה הוא ברח". אשר לזיהוי הרכב על ידי המתלונן - הרי שבהודעתו במשטרה אמר המתלונן כי הרכב שממנו יצאו תוקפיו היה רכב מסוג סובארו בצבע כסף או לבן, וכאמור, מכוניתו של העורר 1 היא סובארו בצבע כסף, ואף אי הדיוק במספר הרכב שמסר, מתבטא בשינוי של ספרה אחת, אשר יש לו הסבר מניח את הדעת, הנתמך בהודעתה של חברתו. על אלה מתווספים זיהויו של העורר 3 במסדר הזיהוי, וטביעת אצבעו של העורר 1, אשר נמצאה על מכוניתו של המתלונן, ואין לכאורה הסבר לכך.

גם בטענת ההפליה שהעלה בא-כוח העוררים לא מצאתי ממש, שכן ניכר, כי על פני הדברים, כי יש שוני בראיות שבתיק החקירה נגד הנאשם הרביעי ורשאי היה השופט להבחין בינו לבין העוררים על פי הראיות לכאורה.

בא-כוח העורר לא חלק על כך, כי בהתקיים תשתית ראייתית לכאורית נגד העוררים, קמה נגדם עילת מעצר בשל מסוכנותם. אכן, מסוכנותם של העוררים משתקפת במעשי האלימות האכזריים שביצעו בעובר אורח תמים. בנוסף לכך, לעוררים 2 ו3- עבר פלילי, שיש בו כדי להעיד על מסוכנותם. כמו כן נשקף מהעוררים חשש לשיבוש הליכי משפט, נוכח טיבו של האישום השני נגדם. בנסיבות אלה, לא ניתן להסתפק בעניינם של העוררים בחלופת מעצר.

נוכח כל האמור לעיל, הערר נדחה.