בג"ץ 914/04 ארגון נפגעי הטרור הערבי הבינלאומי נ. ראש הממשלה אריאל שרון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 914/04

בג"ץ 918/04

בפני:

כבוד המשנה לנשיא ת' אור

כבוד השופט א' א' לוי

כבוד השופטת א' חיות

העותרים בבג"ץ 914/04:

1.ארגון נפגעי הטרור הערבי הבינלאומי

2. שפרה הופמן

3.משמרת ישע (כד"מ)

4. ישראל דנציגר

העותר בבג"ץ 918/04:

ארגון נפגעי הטרור - אלמגור

נ

ג

ד

המשיבים בבג"ץ 914/04:

1.ראש הממשלה אריאל שרון

2.שר הבטחון שאול מופז

3.שר לבטחון פנים צחי הנגבי

המשיבים בבג"ץ 918/04:

1. ראש הממשלה

2. שר הביטחון

3. שר המשפטים

4. ממשלת ישראל

5.ראש המטה הכללי

6.שיח' עבד אל כרים עובייד

7.מוסטפא דיב מרעי דיראני

8. סמיר קונטר

עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

בשם העותרים בבג"ץ 914/04:

עו"ד ברוך בן יוסף

בשם העותרים בבג"ץ 918/04:

עו"ד זאב דסברג ועו"ד דוד קרשנבום

בשם המשיבים:

עו"ד דינה זילבר

נימוקים לפסק הדין

המשנה לנשיא ת' אור :

1.בשתי העתירות מבקשים העותרים כי תבוטל ההחלטה על שחרור, ביום 29.1.04, של המיועדים לשחרור מהכלא על ידי ישראל במסגרת העיסקה לשחרור שבויים וחטופים מלבנון ( להלן: העיסקה ). במסגרת עיסקה זו אמורים להיות מושבים לישראל שלושת חיילי צה"ל עדי אביטן, בני אברהם ועומר סואעד, והאזרח החטוף אלחנן טננבאום. ביום 28.1.04 הודענו על דחיית העתירות, ולהלן נימוקינו לכך.

העותרים כולם סבורים שהעיסקה, בה ישוחררו למעלה מ-400 מחבלים הכלואים או עצורים בישראל, אינה הגיונית ואינה סבירה, בשל הסיכון אשר מהווים המשוחררים והחשש, כפי שמלמד ניסיון העבר, שיחזרו ויבצעו מעשי טרור. בין היתר, מצויין על ידם, שחלק מן העותרים בעתירה בבג"ץ 918/04 הם בני משפחות של נפגעי טרור אשר נפגעו עקב מעשיהם של מי שהיו כלואים בישראל ובמסגרת הסכם קודם שוחררו על ידי ישראל מכלאם.

2.אסונם וכאבם של בני משפחות נפגעי הטרור גדול הוא. העותרים זכאים שקריאתם ומחאתם תשמע. אך ההחלטה על העיסקה ועל שחרורם במסגרתה של אסירים ועצירים הכלואים בישראל, נתקבלה על ידי ממשלת ישראל אשר נושא הסכמים עם גורמי חוץ, כמו העיסקה, נתון לסמכותה. החלטתה זו של הממשלה נושאת בעיקרה אופי מדיני, וכפי שנקבע לא אחת בעבר, בית משפט זה לא יידרש, ככלל, להחלטות בעלות אופי מדיני של הממשלה, לרבות, כפי שנקבע במפורש, החלטות בעניין הסכמים על שחרור אסירים ועצורים (בג"ץ 9290/99 מטה מותקפי נ' ממשלת ישראל , פ"ד נד(1) 8). בעניינים אלה, שיקול הדעת של הממשלה הוא רחב ביותר (בג"ץ 988/97 מטה מותקפי הטרור נ' ראש ממשלת ישראל (לא פורסם).

כך גם בענייננו. העיסקה בה עסקינן הינה מורכבת וכן רבת פנים ושיקולים. לממשלת ישראל נתונים הסמכות ושיקול הדעת להחליט על עיסקה זו, ובצידם האחריות לה, וכדרכו של בית משפט זה בכגון דא - לא נתערב בהחלטה.

3.הועלתה טענה, כאילו שחרור האסירים והעצורים על פי העיסקה אינו תואם את החלטות הממשלה בנושא זה. עיינו בהחלטות הממשלה הרלוונטיות, ולא מצאנו יסוד לטענה. נציין עוד, כי הובהר לנו שלגבי העצורים והאסירים המשוחררים נתקבלה, לגבי כל אחד מהם, החלטה כחוק של הגורם המוסמך לחון או לקצר מאסר או לשחרר מהמעצר, לפי העניין.

בהתחשב בכל האמור לעיל, ומשלא נמצא פגם משפטי בשחרורם של האסירים והעצירים, שאת מניעת שחרורם מבקשים העותרים - דין העתירות להידחות. אשר על כן, החלטנו על דחייתן, כפי שהודענו ביום 28.1.04.

המשנה לנשיא

השופטת א' חיות :

אני מסכימה. ש ו פ ט ת

השופט א' א' לוי :

אלה הם אחדים מהעותרים שהתייצבו בפנינו, וביקשו להשיג על החלטת הממשלה לשחרר למעלה מארבע מאות מחבלים כלואים או אסירים בישראל:

א.דבורה אפלבאום, אלמנתו של ד"ר דוד אפלבאום ואמה של נאווה, אשר נרצחו בפיגוע בקפה "הלל" בירושלים.

ב.יפעת אלון, בתה של נגה אלון, אשר נרצחה בפיצוץ באוטובוס בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים.

ג.שירי שפי, אמה של בת-אל שפי, ילדה שנרצחה על-ידי מחבלים שחדרו לביתה בישוב אדורה.

ד.קרול שילוני, ששכלה את בנה יחידה בפיגוע בקו 18.

ה.מירי אביטן, ששכלה את בנה אסף בפיגוע במדרחוב בירושלים.

ו.דוד יברבוים, אביו של אייל יברבוים, שנרצח על ידי מחבל בביתו בישוב נגוהות.

עותרים אלה, אשר הטרור פגע בהם בכל עוצמתו, והנושאים בליבם את ייסורי השכול, בקשו באמצעות באי-כוחם, לעיתים בזעקה, לעיתים בקול תחינה, להתריע מפני שחרורם של מחבלים נוספים מכלאם, הואיל ואת תוצאתו הצפויה של שחרור זה ניתן לנבא כבר עתה, וברמת סבירות גבוהה ביותר. זו אינה הפעם הראשונה שמכוח הסכמים עליהם חתמה, משחררת מדינת ישראל מחבלים אשר זרעו מוות והרס במקומותינו. לאחר כל שחרור כזה פיעמה בלב רבים התקווה כי בזאת הפעם יבוא המפנה, והמשוחררים לא יחזרו עוד לדרך הטרור, ואפשר שאף יהיו שגרירים להפצתו של רעיון החיים בשלום בצוותא. ונדמה כי אין צורך לומר עד כמה היתה זו תקווה-שווא, ואולי נכון להגדירה כאשליית-שווא. ואם נדרשה ראיה נוספת לכך שפניהם של המשוחררים אינם לשלום, היא מצויה באירועי הדמים המלווים אותנו מאז חודש אוקטובר 2000, ובהם נוטלים רבים מאלה שישראל שילחה בעבר לחופשי. אותם אירועים גבו את מחירם בחיי אדם, לעתים כמעשה של יום-יום, גרמו לפציעתם של רבים, ושינו את חייהם של בני משפחות הנפגעים שהעותרים ביקשו להיות להם, מן הקצה אל הקצה.

חרדתם של העותרים כי אנו עומדים בפני פרק חדש של מסכת דמים, היא גם חרדתי, הואיל ושחרור האסירים הפעם אינו נעשה כמחווה כלפי אויב המבקש לשנות את אורחותיו, וגם לא כזה המוכן לבחון אפשרות של קיום משותף לצדה של ישראל. הפעם הצד האחר להסכם הוא ארגון רצחני, חסר רחמים ונעדר צלם אנוש, אשר שם לו למטרה להביא להשמדתה של מדינת ישראל. בימים אלה ממש, ועוד בטרם בוצעה העסקה עמו, הוא גם אינו מסתיר את מטרותיו עליהם הוא מצהיר מעל כל במה, ומנהיגו אף הבהיר בפני כלי התקשורת, כי ארגונו יוסיף לחטוף חיילים כדי שאלה ישמשו בידו כקלפי מיקוח.

פרטתי את כל אלה כדי להבהיר עד כמה קשתה עלי ההחלטה בעתירות הנוכחיות. לנגד עיני ניצבת השורה הארוכה, האין סופית כמעט, של קורבנות הטרור, אשר חייהם נגדעו ביד זדונית, ובעיקר ליבי דואב על הילדים והתינוקות שהטרור לא חס גם עליהם. ומנגד, קשתה עלי ההחלטה משום ההלכה הנוהגת מזה שנים בבית משפט זה, לפיה אין הוא מתערב בעניינים שבמדיניות עליהם מופקדת הממשלה, וכזו היא ההחלטה שבפנינו. לנוכח הלכה זו ראיתי את עצמי אנוס להצטרף להחלטתם של חברי, ואת חתימתי צירפתי ביד רועדת, ותקווה אחת מפעמת בי – שמקבליה של ההחלטה, בפניהם מונחת התמונה במלואה, ועל כתפיהם רובצת האחריות לדאוג לשלומם ולביטחונם של אזרחי ישראל, שוכנעו כי ההחלטה אשר קיבלו נכונה היא, חרף הסיכון הנורא הכרוך בה לכל אחד מאתנו משחרורם של בני-העוולה.

ש ו פ ט