בג"ץ 914/08 דיה בוקרה נ. שר הבטחון

1.

לפני בקשה מטעם העותרת לפסיקת הוצאות. עניינה של העתירה (מיום 29.1.08) בבקשת העותרת כי המשיבים יפטרו אותה מחובת השירות הצבאי וזאת מטעמי "הכרה דתית". ביום 10.2.08 הודיעו המשיבים כי הם נכונים להיענות לבקשת העותרת, ולבקשת הצדדים, הורתי ביום 12.2.08 על מחיקת העתירה. מכאן הבקשה לעניין ההוצאות.

2.

העותרת טוענת כי יש לחייב את המשיבים בהוצאותיה בגין עתירה זו. לטענתה, רק בעקבות הגשת העתירה החליטו המשיבים להיענות לבקשתה, וזאת למרות שטרם הגשתה פנתה אליהם פעמים רבות ונענתה בשלילה. המשיבים מותירים את ההכרעה בעניין לשיקול דעת בית המשפט, אולם מציינים כי העותרת השתהתה הן בפנייתה הראשונה למשיבים – ביחס למועד בו קיבלה את צו הגיוס, והן בפנייתה לגורמי המטה של המשיבים – ביחס לפנייתה האחרונה לראש לשכת הגיוס באזור מגוריה. עוד נטען, כי העתירה הוגשה שבועיים בלבד לאחר פנייתה האחרונה למשיבים – פרק זמן שלא איפשר למשיבים לבחון את טענותיה כנדרש. המשיבים ציינו עוד, כי החלטת המשיבים לפטור את העותרת משירות צבאי נבעה מטעות בטפסי הצטרפותה למסלול השוחרות בו למדה – השמטת ההוראה בדבר התנדבות לשירות ביטחון, במקרה של זכאות לפטור מטעמים של הכרה דתית, ולא עקב שינוי בעמדתם העקרונית של המשיבים לפיה ככלל אין מקום לפטור משירות שעה שמדובר במי שהצטרף למסלול "שחרור". לבסוף צוין, כי העתירה נסתיימה במהרה, מבלי שנדרשה העותרת להתייצב לדיון במסגרתה.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)). על פי כללים אלו יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה, והאם עצם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד. אכן, מטענות הצדדים מסתברת יותר המסקנה לפיה הגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד המבוקש. גם אם לא חל שינוי עקרוני בעמדת המשיבים, נראה כי הגשת העתירה הביאה לבדיקה פרטנית של נסיבות המקרה ומתן הסעד.

4.

אשר לשיעור ההוצאות, הרי שיש לדידי ליתן בנדון משקל להתמהמהות העותרת בפניה למשיבים כמו גם הזמן הקצר שחלף למן משלוח המכתב למשיבים נוספים ועד להגשת העתירה. נסיבות אלו, כמו גם הפתרון המהיר שניתן לסוגיה בלא צורך בקיום דיון לגופה, מצדיקים סטיה משיעור שכר הטרחה ששולם בפועל בהליך זה לפי הנטען. בשקלול כלל נסיבות העניין ישאו אפוא המשיבים בשכר טרחת עורך-דין של העותרת בסך של 5,000 ₪ וכן בהוצאות בסך 500 ₪ נוספים. סכומים אלו ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.