בג"ץ 9153/01אברהם כהן נ. מדינת ישראל

מתוקנת

1.זוהי בקשה לקיומו של משפט חוזר. נגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בחדרה כתב אישום, בו נטען כי הוא ביצע עבודות בנייה ללא היתר, מעשה המהווה עבירה לפי סעיף 145 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה1965-, כאשר סגר מרפסת קיימת, תוך חריגה מהיתר שניתן לו.

בתאריך 15.11.98 הורשע המבקש, לאחר שמיעתן של ראיות, בעבירה שיוחסה לו, ובעקבות כך גזר לו בית המשפט קנס בסך של 3000 ש"ח, והוא חוייב לחתום על התחייבות בסך 5000 ש"ח להימנע מביצוען של עבירות דומות. כמו כן, חוייב המבקש לשלם כפל-אגרה, והוצא צו להריסת התוספת הבלתי חוקית תוך 12 חודשים, אלא אם יקבל המבקש עד אז היתר בניה כחוק.

2.ביסוד הכרעת דינו של בית משפט השלום, עמדה עדותו של מנהל מחלקת פיקוח בניה בעירית חדרה, אשר ביקר בבניין נשוא כתב האישום, ותיעד את אשר ראה, היינו, שהמבקש כיסה מרפסת פתוחה בקונסטרוקציה של עץ ורעפים. כמו כן הפנה בית המשפט ל"תכנית ההגשה" וההיתר אשר ניתן על פיה, ומשני אלה עולה כי מעולם לא נתבקשה רשות התכנון לאשר, וממילא גם לא התירה, לסגור מרפסת פתוחה קיימת.

חרף האמור, עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר, ואת בקשתו הוא סומך על שניים: ראשית , לדעתו טעה בית המשפט השלום בפרשנות ההיתר, הואיל וזה התיר לו להוסיף בניה למגורים בשטח של 21.78 מ"ר, ונראה שכוונת המבקש היתה לומר, שהוא רשאי לסגור מרפסת-קיימת בנוסף למה שסומן בתכנית-ההגשה כ"חדר מוצע". שנית , המבקש הפנה לממצאים שנקבעו בפסק הדין בת"א 2795/93 של בית משפט השלום בחדרה, הליך בו תבע המבקש את שכנו רפאל חסן בעניין שימוש ברכוש המשותף בבניין. באותו פסק דין נקבע כי "הנתבע הגיש גם את המסמך נ2/ שהינו היתר בניה לפיו ביקש התובע בין היתר להוסיף לדירתו שטח מגורים של 21.78 מ"ר ואכן ניתן לו היתר לשם כך". לטענת המבקש ממצא זה סותר את קביעתו של בית המשפט במשפטו (הפלילי), ויש בו לשנות את תוצאת ההליך לטובתו.

3.היועץ המשפטי לממשלה, בחוות הדעת מטעמו אשר הוגשה בהתאם להוראות תקנה 2(ג) לתקנות בתי משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז1957-, מתנגד לעריכתו של משפט חוזר. על פי השקפתו, שני הטעמים לבקשה אינם מגלים עילה לקיומו של משפט חוזר. באשר לטענתו הראשונה של המבקש, זו אשר עסקה בהיתר הבניה, נאמר, כי המבקש לא תמך את גרסתו זו בראיות חדשות, והוא אינו מנמק מדוע להשקפתו נגרם לו עיוות דין. באשר לטענתו השניה של המבקש, זו שאזכרה את פסק הדין בת"א 2795/93, סבור היועץ המשפטי, כי אותו הליך לא עסק כלל במרפסת נשוא ההליך הפלילי, וממילא אין הוא יכול להוות עילה לקיומו של משפט חוזר.

4.השקפתו של היועץ המשפטי מקובלת עלי, ועל כן דינה של הבקשה להידחות. העילות לקיומו של משפט חוזר מעוגנות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-, הקובע:

1. (א)

נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3)

אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4)

נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

כבר נפסק, כי ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראה מ"ח 7929/96, אחמד כוזלי ואח' נ. מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 529; מ"ח 7558/97, סימון בן ארי נ. מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 433).

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר נתונה רק משעה שפסק הדין הינו סופי, והיא מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. ודוק: בדונו בבקשה למשפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, שכן הליכי הערעור היו ונשארו הליכי ביקורת על הערכאה הדיונית. מאידך, נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר, היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסק הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר התקיימותן של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך משפט חוזר הינו החריג ולא הכלל (מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פ"ד נא(4) עמ' 241).

5.בענייננו, נראה שהמבקש כיוון לשתי עילות, הצגתן של ראיות שעשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובתו, וקיום חשש של ממש לעיוות דין. דא עקא, אף אחת מטענות אלו אינה עומדת במבחן הביקורת.

באשר לטענה בדבר פרוש שגוי של היתר הבניה, זו אינה יכולה להוות עילה לקיומו של משפט חוזר, הואיל והיא נטענה בפני בית המשפט קמא ונדחתה. יותר מכך, עיון בהיתר הבניה עצמו מלמד, שממצאו של בית משפט השלום בתחום זה הוא נכון, וכוונת הדברים לכך, שאם התכוון המבקש לומר שהשטח המוצע לבנייה למגורים ישתרע גם על שטחה של המרפסת-הקיימת, צריך היה הדבר למצוא את ביטויו הן בתכנית-ההגשה והן בהיתר, וזאת לצד ציון הכוונה להרוס את המרפסת-הקיימת.

באשר לטענה השניה, בדבר קביעתם של ממצאים סותרים בהליך אזרחי אחר, אף טענה זו דינה להידחות. באותו הליך הגיש הנתבע-שם (שכנו של המבקש) את היתר הבניה מחודש פברואר 1987 כראיה, ובית המשפט הניח כי המבקש אכן בנה את תוספת המגורים בשטח של 21.78 מ"ר. אך מכך לא ניתן להבין כי המבקש היה רשאי לסגור מרפסת פתוחה, הואיל וקביעה ברוח זו נעדרת מפסק הדין בהליך האזרחי, כפי שהיא נעדרת מההיתר עצמו.

מכאן מסקנתי כי דינה של הבקשה להידחות, וכך אני עושה.