פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט
גבוה לצדק
בג"ץ
9170/01
בפני:
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
העותרים
:
1.
יהודה וייס
2. רבקה וייס
נגד
המשיבים
:
1.
בית הדין הרבני האיזורי י-ם
2. הרב אברהם שיינפלד
3. הרב אברהם כלאב
4. הרב ישראל יפרח
5. יוסף שיטרית
עתירה
למתן צו על תנאי וצו ביניים
תאריך הישיבה:
ג'
בטבת תשס"ב (18.12.01)
בשם
העותרים
:
עו"ד דני גלס, עו"ד יורם בר-סלע
בשם
המשיבים
4-1:
עו"ד אשר רוט
בשם
המשיב 5: עו"ד מיכאל שפרברג
פסק-דין
העתירה המקורית היתה מכוונת נגד החלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים לפיה בית הדין היתרה בעותר כי אם יסרב להתדיין בפני בית הדין, יוצא נגדו כתב סירוב ללא התראה נוספת ואם לא יודיע לבית הדין שהוא מקבל את סמכות בית הדין תוך עשרה ימים, יוצא נגדו כתב סירוב.
בעקבות העתירה ולאחר התערבות היועץ המשפטי של השיפוט הרבני, מר רוט, ביטל בית הדין הרבני ביום 26.11.01 את החלטתו. ברוב דעות נקבע כי "לאור הערתו של היועץ המשפטי לבתי הדין, הנתבע מסרב לדון דין תורה
והתובע רשאי לפעול כראות עיניו". היועץ המשפטי של השיפוט הרבני הודיע כי הכוונה הבלעדית במילים "רשאי לפעול כראות עיניו" היא שהמשיב מס. 5 רשאי לפנות לבתי המשפט האזרחיים, והוא הביע נכונות לפנות לבית הדין הרבני כי יבהיר זאת בהחלטה נוספת.
אין אנו רואים צורך בהחזרת הענין לצורך הבהרה כאמור, שכן גם אנו מבינים כך את נוסח הדברים וגם המשיב 5 הביע הסכמה לכך. כפי שהוסבר בפסק הדין בבג"צ 3269/95 כץ נ' בית הדין האזורי בירושלים ואח', פ"ד נ(4) 591, בעמ' 607 [ו-ז] מפי השופט י' זמיר:
"מן המפורסמות הוא שבוררות לפי חוק הבוררות מותנית בהסכמת הצדדים לבוררות. ברור שאין בורר מוסמך לדון לפי חוק הבוררות בעניין כלשהו אלא לפי הסכם בוררות. ברור גם כי אדם (או גוף) שנתבקש על ידי פלוני לשמש בורר בסכסוך מסוים בין פלוני לבין פלמוני, אינו מוסמך לחייב בדרך כלשהי את פלמוני להסכים לבוררות, קל וחומר שאינו מוסמך להטיל עיצומים על פלמוני אם אינו מסכים לחתום על הסכם בוררות. כך לגבי כל בורר ובהכרח כך לגבי בית דין רבני, כשהוא מבקש לפעול כבורר לפי חוק הבוררות. חוק הבוררות אינו מעניק לבית דין רבני סמכות להטיל עיצומים על אדם המסרב לבוררות, בדרך של כתב סירוב או בדרך אחרת, וכאמור, אין גם חיקוק אחר המעניק לבית דין רבני סמכות כזאת. המסקנה היא, כי לפי עקרון החוקיות, המחייב גם את בתי הדין הרבניים, אין לבית דין רבני סמכות להוציא כתב סירוב, אם יש בו נידוי וחרם ואם אין, נגד נתבע המסרב לבוררות לפני בית הדין".
בא כוח העותר מבקש מאתנו גם לבטל את ההחלטה הנוספת משום החשש שהמילה "הנתבע מסרב לדון דין תורה" תשמש למשיב מס. 5 נגד העותרים.
אין אנו רואים מקום לשנות מניסוח זה של בית הדין הרבני שמשמעותו היא כי העותרים אינם מסכימים לבוררות מטעם בית הדין ותו לא. בבג"צ 3269/95 הנ"ל, קבע השופט י' זמיר, כי בית הדין רשאי להודיע לתובע כי הנתבע מסרב להתדיין לפניו:
"אכן, אין ספק שבית-דין רבני רשאי להודיע לתובע, ואף צריך להודיע לתובע, אם וכאשר הנתבע מסרב להתדיין לפניו. כך יכול לעשות וראוי שיעשה כל בורר, ואין סיבה שבית-דין רבני, בהנחה שהוא מוסמך לשמש בורר, לא יעשה כך. ... צריך בית הדין הרבני להסתפק בהודעה פשוטה ועניינית בנוסח הודעה שתשלח במקרה מעין זה על ידי כל בורר, להבדיל מכתב סירוב, הנושא עמו מטען כבד של סנקציה, ולו רק סנקציה של קלון, גם אם אין הוא כולל כתב נידוי או חרם..." (עמ' 607).
אי לכך נראה כי עם ביטול ההחלטה המקורית של בית הדין אין עוד עילה להתערבותנו.
העתירה נדחית.
ניתן היום, ג' בטבת תשס"ב (18.12.01).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש
ו פ ט ת