בג"ץ 9180/99 מחמוד ביידון נ. מדינת ישראל

נגד העורר, אשתו ושלושה מילדיו הוגש כתב אישום, המייחס להם את רצח בתו של העורר, למא. העבירה המיוחסת לעורר היא שידול לרצח, לפי סעיפים 300 ו30- לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין). יתר בני המשפחה הנאשמים עמו בכתב האישום, הואשמו בקשירת קשר לביצוע פשע ורצח, ושלושה מהם אף הואשמו בהשמדת ראיה. האישום השני בכתב האישום נוגע לעורר בלבד, ומייחס לו עבירות של תקיפת בן משפחה, לפי סעיפים 379 ו382-(ב) לחוק, ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק.

על פי הנטען באישום הראשון, העורר, אבי המשפחה, השמיע במשך שנים באוזני משפחתו את כוונותיו לרצוח את בתו למא (להלן: למא או המנוחה) ואף העלה הצעות שונות לפעולה בעניין זה, כך שרצח בתו ייראה כיד המקרה: לגרום לכך שתידרס ע"י משאית, או, שיישפך עליה עפר מדחפור והיא תקבר תחתיו. העורר אף חיבל במכונת הכביסה כך שכאשר המנוחה תפעיל אותה היא תתחשמל ותמות, ומשלא צלח, הביא העורר רעל לאשתו, וביקש כי יוכנס לכוס החלב של בתו. העורר אף הביא לביתו עקרב, שיעקוץ את בתו למוות. במהלך שנת 98, לאחר שריצה שמונה חודשי מאסר בגין הרשעתו בשתי עבירות של התעללות בבתו למא, הגביר העורר את לחציו על יתר בני משפחתו, ובמיוחד על אשתו ועל בנו נדים, שהוא המבוגר מבין שני בניו של העורר, לרצוח את למא, משום שפגעה בכבוד המשפחה. על פי כתב האישום, סמוך לפני הרצח החלה גם אשתו של העורר לשדל את בנה נדים לרצוח את אחותו למא, כדי לשמור על כבוד המשפחה.

ביום 2.5.98, לפנות בוקר, בעת שהעורר שהה בבית הסוהר, נכנסו האם ושני בניה לחדרה של למא, העירו את שתי אחיותיה (שירין ורשא), והורו להן לצאת מהחדר. האם, נדים ורשא, בצוותא, קשרו את למא למיטה, סתמו את פיה כדי שצעקותיה לא תשמענה, ולאחר שעקרב שהושם על גופה לא גרם למותה, התיישבה עליה אמה וחנקה אותה למוות. לאחר ביצוע הרצח נקברה המנוחה במחסן שבחצר ביתה של המשפחה ויצקו על קברה בטון. משהשתחרר העורר מהכלא וחזר לביתו, הסיר את הבטון כדי לוודא שהמנוחה אכן קבורה מתחתיו, ויצק על קברה בטון חדש, כאשר קודם לכן דרך על גופת המנוחה וירק עליה.

על פי הנטען באישום השני, לאחר שהשתחרר העורר מבית הסוהר וחזר לביתו, הוא המשיך לתקוף - במקלות ובנעליים, באגרופים ובבעיטות את בני משפחתו. באישום זה מתוארים שני אירועים שבהם תקף העורר את שירין, קילל אותה, בעט בה, היכה אותה באמצעות נעל, ואף איים עליה בגרזן. עוד נאמר באישום זה כי העורר איים אף על בנו מוסטפא כשהוא אוחז גרזן בידו, וכן, כי תקף את אשתו, קלל אותה תפס בשערותיה וסטר לה.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרם של חמשת הנאשמים. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' חשין) הורה על מעצרם של העורר, אשתו, בנו נדים ובתו רשא, ועל שחרורו של הבן מוספטא. מאוחר יותר, הורה בית המשפט על שחרורה של רשא לחלופת מעצר. על ההחלטה לעצור את העורר עד לתום ההליכים הוגש הערר שבפניי.

בדיון בערר, טען בפניי בא-כוח העורר באריכות, תוך שהוא סוקר בפרוטרוט את הודעותיהם של בני המשפחה במשטרה. לטענתו, הודעותיהם של הארבעה אינן תואמות זו את זו, ועולה מהן כי המשפחה כולה התגייסה על-מנת להפליל את אבי המשפחה בנטילת חלק פעיל ברצח. על פי הטענה, נאדייה, אשת העורר ואמה של למא היא שהחליטה לרצוח את בתה, ולפיכך, נותק הקשר הסיבתי בין המעשים והדברים המיוחסים לעורר (המוכחשים על ידו) ובהם הבעת רצון לרצוח את למא, המהווים, לכאורה, שידול, לבין מעשה הרצח. עוד טען בא-כוח העורר, כי מרשו אינו מסוכן לבני משפחתו השוהים במעצר, וביחס למי שאינם במעצר (מוסטפא, רשא ושירין, האחרונה אף היא עדת תביעה) - ניתן למנוע מגע בינם לבין העורר. בא-כוח העורר הוסיף עוד, כי לא נשקף מהעורר כל חשש לשיבוש הליכי משפט.

לטענת באת-כוח המדינה, יש לבחון את הודעותיהם של בני המשפחה לאור התפנית שחלה בחקירה: בראשית הגישו בני המשפחה תלונה על מעשי התעללות במשפחה מצד העורר. רק בשלב מאוחר יותר נפתחה חקירה ביחס להיעלמותה של הבת למא, ולאחר מעצרה של האם נחשף אירוע הרצח. לכן, אין לייחס לעובדה שבהודעות הראשונות אין התייחסות לרציחתה של למא משקל משמעותי. לטענת באת-כוח המשיבה, בהודעותיהם של בני המשפחה מצטייר העורר כאדם רודן, שהטיל אימה ופחד על כל בני משפחתו, תוך שהוא חוזר ומדגיש באוזניהם כי יש לרצוח את למא, ואף מטיל את האחריות בעניין זה על נדים, בנו המבוגר, לשם הגנה על כבוד המשפחה. לפיכך, טוענת באת-כוח המשיבה, קיימת בעניינו תשתית ראייתית לכאורית לשידול לרצח. באת-כוח המשיבה מוסיפה לחילופין, כי מכל מקום, מעצרו של העורר מוצדק אף בשל האישום השני בלבד, המייחס לו עבירות של תקיפת בן משפחה ואיומים; לטענתה, המעשים המיוחסים לעורר באישום השני מעידים על מסוכנותו הרבה של העורר לבני משפחתו, ובעיקר לבתו שירין, אשר העידה כבר נגדו בעבר, כשהורשע בשל התעללות, והיא משמשת עדת תביעה אף בפרשה זו. לפיכך, ונוכח החשש כי העורר יטיל אימה על בני המשפחה ויסכל את עדותם במשפט, אין להסתפק בעניינו בחלופת מעצר.

בית המשפט קמא אשר הורה על מעצרו של העורר, ניתח באריכות את הודעותיהם של בני המשפחה במשטרה וקבע:

"מעיון מפורט בהודעות עולה כי הנאשם 1 (העורר) חפץ במותה של בתו ואף טרח להשמיע זאת, שוב ושוב, באוזני בני משפחתו. מדבריו ומעשיו...עולה לכאורה כי לא היה מדובר בהרהורי לבב בלבד, אף לא במשאלה בעלמא, אלא ברצון חד משמעי, מגובש ומוצהר. עצם כך שהיה זה רצונו המוצהר של הנאשם 1, בצירוף ה'דוגמא' הטמונה בניסיון לחבל במכונת הכביסה, כשהם מתחברים להיותו של הנאשם 1 אבי המשפחה והדמות הדומיננטית בה - ובעיקר על רקע זה שהנאשם 1 רדה בבני משפחתו באכזריות והטיל אימתו וחיתתו עליהם...עשויים, לכאורה, לעלות כדי שידול לרצח. אם לא די בכך, הנאשם 1 גם פנה לבנו נדים במפורש וביקש ממנו לרצוח את אחותו וגם הביא רעל ועקרב לאשתו במטרה מוצהרת שישמשו כלי לרציחת למא".

צדקה באת-כוח המדינה בטענתה כי לכאורה אין ללמוד מהעובדה שבני המשפחה נמנעו תחילה ליחס לעורר מעורבות במעשה רצח, ומכך שחלה תפנית בהודעותיהם במשטרה, כי דבריהם המפלילים את העורר, הינם עלילה. לכאורה, נכונה הטענה כי יש לקרוא את ההודעות תוך שימת לב לשלבים השונים בהתפתחות החקירה. כאמור, מלכתחילה הגיעו בני המשפחה אל המשטרה להגיש תלונה על התנהגותו של אבי המשפחה. אף בהודעות אלה מתואר האב כאדם אלים, אשר נהג להכות את אשתו ולהתנכל לילדיו, בייחוד לבנותיו למא ושירין. בהודעתה מיום 4.10.99 מספרת נאדיה כי העורר שמע שלמא נאנסה על ידי נוצרי ואמר לה על למא: "צריך להרוג אותה ולשים את הדם שלה לכלבים". בשלב מאוחר יותר, משהחלה החקירה בדבר מותה של למא סיפרו בני המשפחה על הרצח, ובתוך כך סיפרו גם על מעורבותו של העורר. בשלב לכאורי זה, אין לקבוע כי תוכנן השונה של ההודעות מעיד על אי אמיתותן.

באשר לטענת הסניגור כי נותק הקשר הסיבתי בין הדברים המיוחסים לעורר, לבין מעשה רצח, בהתחשב באמור בהודעתה של האם. טענה זו כבר נדחתה על ידי בית המשפט קמא. לא נעלמה מעיני בית המשפט הודעתה של נאדייה, אשר בה היא מספרת בפירוט עד כמה הרגיזה אותה התנהגותה הבוטה של למא, עד שגמלה בליבה החלטה "שזהו אני אגמור עליה...אני ארצח אותה" וקובע, כי אף אם דברים אלה מלמדים על קיומו של מניע עצמאי לרצח למא, אין בהם, בשלב זה, כדי לשלול את האפשרות כי אף להתנהגותו של העורר היתה השפעה על החלטת האם, כך ש"השפעת עמדתו המוצהרת והתנהגותו של הנאשם 1 מזה, והתנהגותה של המנוחה מזה, פעלו על הנאשמת 3 (נאדייה) במשולב". הדברים אמורים גם ביחס להודעתו של הבן נדים, שסיפר כי אימו פנתה אליו ואמרה לו שיש להיפטר מלמא. יתכן שדברי האם הניעו אותו להשתתף ברצח למא, אך אין לקבוע בשלב זה כי לדברי האם היתה השפעה כה מכרעת, עד כי הם מנתקים את הקשר הסיבתי בין דברי העורר לנדים, שמוטלת עליו אחריות לרצוח את למא, ויתכן, שגם בעניינו של נדים, האם והאב השפיעו במשולב.

הניתוח שערך בית המשפט קמא מקובל עלי. מסכימה אני אף עם קביעתו הנוספת של השופט קמא, כי הודעותיהם של בני המשפחה מבססות גם ראיות לכאורה לאשמתו של העורר בעבירות של תקיפת בן משפחה ואיומים (האישום השני). כל ההודעות שמסרו בני המשפחה במשטרה מצביעות, לכאורה, על הדרך האלימה שנהג העורר בבני ביתו - באשתו בבניו ובעיקר בבנותיו.

משקבע בית המשפט קמא כי מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית, עבר הוא לבחון התקיימותה של עילת מעצר, וקבע, כי מתקיימות בעורר עילות מעצר, זאת בשל היות העורר מסוכן, ביחוד לבתו שירין ולבנו מוסטפא, אשר מסרו במשטרה הודעות שיש בהן כדי להפלילו. לכך יש להוסיף כי הבת שירין אף מיועדת להעיד במשפט כעדת תביעה. מטעם זה קבע בית המשפט, כי מתקיימת עילת מעצר נוספת של חשש לשיבוש הליכי משפט.

צדק, בית המשפט קמא גם בקביעתו כי נתקיימו בעורר עילות מעצר. כאמור, מההודעות שמסרו בני המשפחה במשטרה מצטייר העורר כאדם אלים מאד, אשר תקף בעבר את אשתו וילדיו, ובייחוד את למא ואת שירין: תיאור זה אינו נראה כעלילה שנרקמה נגד העורר. העורר עצמו מודה בהודעתו במשטרה כי: "אני תקפתי את הבת שלי שירין...וזה קרה לפני חודשים בבית שלי. בפעם זו אני סטרתי לה בבית שלי כי היא לא שומעת לי וכי היא שמה איפור על הפנים". עוד מספר העורר כי "אני השפלתי את בני מוסטפא...והתעצבנתי עליו כי הוא לא סיים את לימודיו...ואף הנפתי עליו יד כלפיו ושאלתי איפוא המקל והגרזן אבל אני לא ראיתי את המקל והגרזן ובני יצא מיד מהבית כי הוא יודע שכשאני מתעצבן אני משתולל". כאשר ילדיו של אדם שהוא לכאורה אלים כלפיהם, מעזים למסור במשטרה הודעות שיש בהן כדי להפלילו, החשש שהוא עלול לנסות ולפגוע בהם, הוא חשש ממשי ביותר. כך במיוחד כאשר מדובר באדם שכבר הורשע בעבר במעשי אלימות וכאשר האישום המיוחס לו הוא רצח. בנסיבות אלה, אין בנמצא חלופה שתבטיח את מטרת המעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.