בג"ץ 9190/02 בן דוד יעיש נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר ובת-זוגו הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע, סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, החזקת מקום לשם זנות, סרסרות לזנות ועוד. על-פי כתב האישום, בין שאר המעשים המפורטים בו, קנה העורר נשים שאינן תושבות ישראל לשם העסקתן בזנות. הנשים הובאו ארצה על-ידי אחרים, "נקנו" על-ידי העורר, קבלו מן העורר ובת-זוגו תעודות זהות מזויפות, והעבירו את התמורה שקבלו על מתן שירותי הזנות, או חלק ממנה, לעורר ולבת-זוגו. חלק קטן מכספים אלו הושב לנשים.

2.עם הגשת כתב האישום בקשה המאשימה כי העורר ייעצר עד תום ההליכים. בא-כוחו הראשון של העורר בבית-משפט המחוזי הסכים, כי יש בידי המאשימה ראיות לכאורה המספיקות כדי ביסוס כל האישומים המיוחסים לעורר. בהחלטתה מיום 10.6.02, הורתה סגנית-הנשיא, השופטת ר' אבידע, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר החליף את סניגורו, והסניגור החדש – עו"ד סודרי, שהופיע גם בערר בפני – טען בפני בית-המשפט קמא (השופט ח' עמר), בבקשה לעיון חוזר שהגיש, כי אין ראיות לכאורה המצביעות על אשמת העורר.

3.הבקשה לעיון חוזר נדחתה. בית-המשפט קמא קבע בהחלטתו מיום 1.9.02, כי מכלל הראיות ובכלל זה העדויות שנשמעו בבית-המשפט עד למועד מתן ההחלטה, עולה כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר היווה חלק ממנגנון משומן היטב שעסק בהברחתן של נשים לישראל, "רכישתן", וקליטתן בעבודת זנות בישראל. נקבע כי קיימות ראיות לכאורה גם לכך שהעורר ידע כי הנשים "נרכשו" למטרת העבדתן בזנות. העורר קלט בעצמו חלק מן הנשים בגבול ישראל-מצרים, העבירן לביתו שבבאר-שבע ודאג להעניק להן זהות בדויה על-מנת להסתיר את עובדת כניסתן ושהייתן בארץ שלא כדין. העורר בדק, בקולטו חלק מן הנשים בגבול, את גופן, על-דרך "סוחר" הבודק את איכות ה"סחורה". העורר ניהל את מכוני הזנות, והנשים שעבדו בהם ראו בו את מעבידן.

4.בית-המשפט קמא קבע, בהחלטתו בבקשה לעיון חוזר, כי אין מקום להורות על חלופת מעצר, בהתחשב במסוכנותו של העורר. נקבע, כי אין רבותא בכך שהנשים שעל הסחר בהן (בין השאר) הועמד העורר לדין, כבר גורשו מן הארץ. עילת המעצר הנעוצה בחשש להשפעה על עדים היא אך אחת בין עילות המעצר הרבות העומדות כנגד העורר, שהעיקרית שבהן היא הסכנה שישוב לסורו ויוסיף לסחור בנשים ולשמש כסרסור.

5.בעררו בפני חזר בא-כוח העורר והסתמך על האבחנה שניסה ליצור בין "סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות", המתאפיין, לשיטתו, בשליטה טוטלית ומוחלטת של הסוחר בחייה של הזונה ובהפיכתה לקניינו הפרטי, לבין עבירות סרסרות קלות יותר למיניהן. בא-כוח העורר גרס כי היות שמרשו לא שלט שליטה טוטלית בחייהן של הנשים בהן "סחר", לא ניתן להרשיעו בעבירה הקבועה בסעיף 203א לחוק העונשין. כן טוען בא-כוח העורר כי כל הנשים יזמו מרצונן את הגעתן לישראל לשם עיסוק בזנות, כולן הסכימו להסדר לפיו יובאו לישראל ממולדובה לשם עיסוק בזנות, וכן כי חלקן הסכימו כי הוצאות הנסיעה לישראל ינוכו מרווחיהן. מהסכמות אלה של הנשים – הנטענות על ידיו – מבקש בא-כוח העורר להסיק כי העורר לא "סחר" בנשים, שכן לשיטתו, החירות שהיתה לנשים להסכים לכל אשר אונה להן מוציאה את מעשי העורר מגדר "סחר" בהן, באשר לא שלט בגורלן שליטה טוטלית ומוחלטת.

6.פרשנותו של העורר לסעיף 203א לחוק העונשין אינה מקובלת עלי כלל ועיקר. אין מקום לצמצם את היקף תחולתה של עבירת ה"סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות", כך שבכל מקרה בו לא שלט ה"סוחר" שליטה מוחלטת בחיי העוסק בזנות אותו "קנה", לא ייכנסו מעשיו לגדר הסעיף. הוראת סעיף 203א לחוק העונשין, תשל"ז-1977, האוסר על "סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות”, זכתה להתייחסות במספר החלטות שנתנו בבית-משפט זה. הסעיף קובע:

בית-משפט זה קבע בהחלטותיו, כי "גורם ההסכמה או העדר ההסכמה של האדם המשמש מושא לסחר אינה מעלה ואינה מורידה לצורך גיבוש יסודות העבירה. החומרה הרבה של תופעת הסחר בבני אדם... אינה מתקהה כהוא זה גם כאשר ניתנת לכך הסכמתו של מושא הסחר. [ב]קיומה של התנגדות וקיום יסוד כפייה הנלווים לסחר... אין... כדי להעלות או להוריד לעניין עצם פליליותו של מעשה הסחר גם אם האדם הנסחר מסכים לכך ממניע כזה או אחר או אף חפץ בכך" (דברי השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 7502/01 שלמה שמואלוב נ' מדינת ישראל , תק-על 2001(3) 2100). בבש"פ 291/01 ראובן רביאי נ' מדינת ישראל , תק-על 2001(1) 110, קבע השופט אנגלרד כי "סעיף 203 לחוק העונשין אינו מזכיר כלל את שאלת ההסכמה של האדם "הנמכר", ומכאן שהסכמה אינה משמשת הגנה כלשהי. סעיף 203א לחוק, תכליתו להילחם בתופעה הבלתי-נסבלת של מכירת בני אדם, גם אם האובייקט אינו מתנגד למכירה". ראו גם בש"פ 7542/00 ארטור חנוכוב נ' מדינת ישראל , תק-על 2000(3) 1992.

7.דברים אלה מקובלים עלי. על-מנת שמעשיו של אדם ייכנסו לגדר עבירת ה"סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות" הקבועה בסעיף 203א לחוק העונשין, אין כל צורך כי מושא המסחר יגלה אי-הסכמה כלשהי לדבר מן הדברים שנעשו בו. אין גם כל צורך כי הסוחר ישלוט במושא המסחר שליטה בלי מצרים. גם מבלי לעמוד בהרחבה על גדריה של עבירה זו, ברור הוא, על רקע הפרשנות הברורה שנותן בית-משפט זה לעבירה זו בהחלטותיו, כי המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום נכנסים לגדרה. אין אני רואה מקום להתערב בקביעת בית-המשפט קמא, כי קיימות ראיות לכאורה, ברמה המספיקה למעצר העורר עד תום ההליכים, כי ביצע את המיוחס לו בכתב האישום.

8.אשר למסוכנותו של העורר, זו היא רבה ודבר לא יסכון לה אלא מעצרו. כדברי השופטת ביניש בבש"פ 1524/01 מדינת ישראל נ' אלי אקרמן , תק-על 2001(1) 1032, "ככלל ניתן לעסוק במלאכת הקניה, המכירה והתיווך בבני אדם גם מתוך הבית כך שכמעט ולא ניתן להבטיח את הפסקת הפעילות, אלא מאחורי סורג ובריח". גם בגירושן של הנשים, שעל הסחר והסרסרות בהן הועמד העורר לדין, מן הארץ אין כדי להוריד את מידת מסוכנותו, שהרי הסכנה כי יוסיף לסחור ולסרסר בנשים אחרות, שרירה וקיימת. זאת ועוד, יש לתת את הדעת על כך שהעורר מואשם גם בכך שלאחר ששוחרר לביתו על פי החלטת בית משפט, לצורך מגורים בלבד, המשיך להשתמש בבית כמקום לשם עיסוק בזנות. על רקע זה אין לומר, כפי שגרס בא-כוח העורר, כי משהסתיימו עיקר ראיות התביעה, נוטרלה מסוכנות העורר.

9. הערר נדחה.