בג"ץ 92/05 ליליה שווץ נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן:

עניינה של העתירה שלפנינו הוא בבקשת העותרת, כי המשיב יאריך את אשרת שהייתה בארץ, בכדי שיתאפשר לה לגשת למבחני גיור כדין בבית-הדין הרבני.

העותרת, ילידת 1974, בעלת אזרחות אוקראינית, הגיעה ונכנסה לישראל ביום 31.12.1999 באשרת תייר אשר ניתנה לה מאת נציגות ישראל בקייב. לטענת העותרת, אשרה זו ניתנה לה בידיעה ברורה, שבכוונתה להתגייר ולהקים בית בישראל. דא עקא, מבדיקת המשיב התברר, כי מתום תוקף אשרת התייר שניתנה לעותרת ועד למועד הגשת עתירה זו, בראשית שנת 2005, שהתה העותרת באופן בלתי חוקי בישראל. פנייתה של העותרת למשיב לשם הענקת אשרת שהייה, אשר לטענתה נעשתה רק ביום 24.12.2004, התבצעה באמצעות מכתב מאת בא-כוחה, ולא לפי התנאים המקובלים הדורשים נוכחות אישית ותשלום אגרה. כך, אף עד למועד הגשת עתירה זו, לא פנתה העותרת למשיב באופן הנדרש לצורך קבלת היתר שהייה לשם גיור.

העותרת מלינה על סירוב המשיב להעניק לה אשרה לשהייה של 12 חודשים, הדרושה לה לפי בית-הדין הרבני לצורך הרשמה למבחני גיור וטוענת, כי סירוב זה הינו בלתי סביר. כן טוענת העותרת, כי איבדה את כל אשר היה לה בארץ מולדתה בעקבות שהותה בארץ וניתוק קשריה עם משפחתה, שנעשו לשם קשירת גורלה עם העם היהודי, הליך הגיור וישיבה בארץ ועל-כן טוענת היא, כי עניינה נכלל בגדר המקרים החריגים, בהם יש להיעתר לבקשתה גם מטעמים הומניטאריים.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיב, כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים ומחמת קיום סעד חלופי. כן מוסיפה באת-כוח המשיב, כי גם לגופו של עניין אין לאשר את בקשת העותרת לאשרת שהייה וזאת בשל מדיניות המשיב שלא להעניק אשרת שהייה לצרכי גיור לשוהים בלתי חוקיים בארץ, בשל החשש, שבקשתם זו לגיור הינה בקשת סרק, אשר נעשתה לצרכי מעמד בלבד או לשם הארכת שהייה בישראל.

דין העתירה להידחות על הסף.

כאמור, העותרת לא פנתה בצורה המקובלת אל המשיב בטרם הגישה את העתירה. משמע, העותרת הקדימה להגיש עתירתה בטרם מוצו ההליכים המנהליים, וכידוע, המבקש סעד מבית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, כנגד החלטה של רשות מינהלית או כנגד מעשים ונהלים של רשות כזו, חייב להקדים ולהעלות את השגותיו לפני הרשות כנגדה הוא קובל (בג"ץ 549/83 דניאל ש' הופר נ' שר המשפטים , פ"ד לו(4)24).

בנוסף נראה, כי מקומה הראוי לדיון של עתירה זו הינו בית-המשפט לעניינים מנהליים וזאת לפי סעיף 5 לחוק בתי-המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 (להלן: החוק) הקובע, כי:

"5. בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה -

(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות בענין המנוי בתוספת הראשונה (להלן - עתירה מינהלית);"

סעיף 12 לתוספת הראשונה לחוק, מסמיך את בית-המשפט לעניינים מנהליים לדון בנושא שבפנינו:

12.מינהל אוכלוסין ועובדים זרים

"החלטה של רשות בעניני אשרות כניסה ורישיונות ישיבה ועבודה, לרבות עניני הרחקה, משמורת ושחרור בערובה, לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.."

מהסעיפים האמורים עולה, כי בית-המשפט לעניינים מנהליים הוא המוסמך לבקר את החלטות המשיב בכל הקשור לאשרת שהייה בישראל ולא בית-משפט זה בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק. מטעם זה – קיומו של סעד חלופי – רשאית העותרת, אם תרצה, לפנות לבית-המשפט לעניינים מנהליים – לאחר מיצוי ההליכים כאמור, ולמצוא שם מזור בעניינה.

בנסיבות אלה, לוקה עתירת העותרת באי-מיצוי הליכים ודינה להידחות על הסף.

אשר-על-כן, העתירה נדחית על הסף. צו הביניים הארעי שניתן מבוטל בזאת.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.