בג"ץ 9204/04 מהא מחמוד ארועי עאשור נ. מפקד כוחות הצבא ברצועת עזה

1.בפני בקשה לפסיקת הוצאות ההליך ושכר טרחת עורך דין ובקשה להורות על השבת האגרה. עניינה של העתירה בהחלטתו של המשיב למנוע מהעותרת, תושבת ישראל הנשואה לתושב רצועת עזה, לשוב לרצועת עזה עם ילדיה (העותרים מס' 2-5) ולקבל היתרי שהייה בהתאם לנוהל משפחות חצויות. החלטתו של המשיב נומקה בכך שהעותרת לא חידשה את היתרי השהיה שלה ברצועה בעבר.

2.לדברי העותרים, העתירה שבכותרת הוגשה לאחר שמוצו כל ההליכים האפשריים. תחילתם של דברים, ביום 1.8.04 עת נכנסה העותרת עם ילדיה לישראל לביקור משפחתי בירושלים. ביום 7.9.04 נמסר לעותרת, באמצעות בקשתה לשוב לרצועה מסורבת משום ש"הפרה צו אלוף". ביום 9.9.04 פנה בא כוח העותרים ליועץ המשפטי לממשלה ותזכורת נשלחה ביום 20.9.04. המכתבים לא נענו. ביום 13.10.04 נאלצו העותרים לטענתם להגיש את העתירה. ביום 4.11.04 בעקבות הגשת העתירה, מסרה באת כוח המשיב כי העותרת וילדיה יכולים להיכנס לרצועה בהתאם לנוהל משפחות חצויות. ביום 8.11.04 נכנסו העותרת וילדיה לרצועה והמשפחה התאחדה. לטענת העותרים, אין ספק כי רק עקב הגשת העתירה קיבלו את הסעד המיוחל וכי ישנו פסול בכך שרק באמצעות בית המשפט ניתן לקבל תשובות מהמשיב. לאור כל האמור, סבורים העותרים כי יש להטיל הוצאות משמעותיות על המשיב.

3.המשיב בתגובתו מתנגד לבקשה. לדבריו, לא היה צידוק להגשת העתירה וההחלטה בעניינם של העותרים לא נתקבלה עקב הגשתה של העתירה אלא עקב פקיעת המניעה לאישור הבקשה. כפי שעולה ממכתבה של עוזרת היועץ המשפטי באזור חבל עזה, הרי שביום 8.1.04 נכנסה העותרת לרצועה מכוח היתר שתוקפו למשך חודש ימים. העותרת הפרה את תנאי ההיתר שהונפק לה ושהתה ברצועה קרוב לחצי שנה ללא היתר כדין. לאור הפרה זו נמנעה כניסתה לרצועה עד ליום 1.11.04. בתאריך 1.11.04 הוסרה המניעה ואושרה בקשתה של העותרת. כמו כן, כעולה מהמכתב, בקשת כניסה לרצועה המוגשת ל"משרד ישראלים" נבחנת על פי נסיבותיה הספציפיות. במידה והוחלט שלא לאשר בקשה זו, הרי שהמשרד נוהג למסור טלפונית את סיבת הסירוב. כך קרוב לוודאי, נעשה גם באשר לעותרת. בנסיבות אלו, יש לדחות את הבקשה.

4.לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיב ובעתירה, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. העותרים טענו כי לא קיבלו מענה ראוי לפניותיהם שבכתב, אולם המשיב ציין כי ניתנות תשובות טלפוניות בנדון ודבר זה עולה אף מן העתירה עצמה (סעיף 27 לעתירה מיום 13.10.04). במצב דברים זה, לא ראיתי לפסוק הוצאות אך בשל הטענה לפיה התשובה למניעות העותרת באה רק במסגרת פעילות בית המשפט. נקודת המחלוקת העיקרית בפני היא, לפיכך, אם הגשת העתירה היא שהביאה להסדרת כניסתה של העותרת או שמא המדובר במהלך עניינים שכלל לא היה קשור בהגשת העתירה. לצורך ההליך שבפני אניח - מבלי להכריע בדבר - כי מניעת הכניסה של העותרת בשל הפרת צו אלוף הפיקוד היתה כדין. מניעה זו הוטלה - כעולה מן הנספח מש/1(ב) לתגובת המשיב, ביום 18.8.2004. בנספח זה לא מצויינת תקופת המניעה שנקבעה בגין הפרת הצו. המשיב טוען כי המניעה היתה עד ליום 8.11.04. דבר זה נכון וודאי כעניין שבעובדה, שכן רק במועד זה הותר לעותרת להיכנס לרצועת עזה. יחד עם זאת, ספק בעיני מן החומר שבפני, אם ניתן לקבוע כטענת המשיב כי סיום תקופת המניעה היה "במהלך הדברים הרגיל" ולא קשור בהגשת העתירה, וזאת כאמור, משעה שלא ברור אם אכן המניעה עד ליום 8.11.2004 דווקא נקבעה מראש או בדיעבד. אולם, בשים לב לכך כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על העותר המבקש את פסיקת ההוצאות, כמו גם למכתב מש/1(א) ממנו ניתן להבין כי המניעה אכן נקבעה מראש עד ליום 8.11.2004, נחה דעתי כי אין מקום לפסיקת הוצאות במקרה זה לטובת העותרים שכן לא הוכח כי קבלת הסעד מקורה בהגשת העתירה עצמה. אשר לסוגיית האגרה, הרי שמשעה שלא נתקיים דיון בעתירה, יש מקום להחזר האגרה על פי תקנה 15 לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987.