בג"ץ 9242/00 עמותת רופאים לזכויות אדם נ. שר הבטחון

העותרת מבקשת סעדים אחדים הנובעים בעיקרם מהקמת מחסומים על-ידי הצבא בשטחי יהודה, שומרון ועזה. מחסומים אלה מוקמים וקיימים מזה חודשים אחדים, עקב המצב הבטחוני הקשה השורר בשטחים אלה, כחלק מן המאמץ הצבאי למנוע פיגועים, הגובים מחיר כבד בחיי אדם בשטחים עצמם ובשטח ישראל. העותרת טוענת כי מחסומים אלה, היוצרים סגר או כתר, גורמים סבל לאוכלוסיה האזרחית בשטחי יהודה, שומרון ועזה ובמיוחד, וזה העניין הישיר של העותרת, מונעים אספקה סדירה של מזון, תרופות ושירותים רפואיים לאוכלוסיה. לכן העותרת מבקשת שבית המשפט יצווה על שר הבטחון ועל מפקדי הצבא להסיר את המחסומים (בלשון העותרת: את חומות העפר מסביב לכפרים).

אולם העותרת מציגה בפני בית המשפט תמונה כללית ללא תשתית עובדתית שתספיק כדי לבסס עליה צו כמבוקש. אכן, המשיבים אינם מתכחשים לעובדה שהצבא הקים מחסומים פיזיים (באמצעות סוללות עפר או קוביות בטון) בשטחי יהודה, שומרון ועזה. אך, לדבריהם, על-פי המדיניות הקיימת אין בשטחים אלה כפרים או אזורים (בלשון המשיבים, תאי שטח) שהגישה אליהם חסומה על-ידי מחסומים פיזיים באופן מוחלט. בכל תא שטח קיימת (או, למצער, על פי המדיניות צריכה להיות קיימת) לפחות דרך גישה אחת שאינה סגורה במחסום פיזי, אלא מאויישת על ידי חיילים. זאת ועוד. על פי הנהלים הקיימים, שהובאו לידיעת החיילים במחסומים, יש לאפשר מעבר במחסומים אלה בכל מקרה של צורך רפואי, בהתאם לקבוע בנהלים. בפועל, מציינים המשיבים, דרך המחסומים עוברים באופן שגרתי הרבה אמבולנסים, חולים ופצועים לצורך טיפול רפואי, לא רק בשטחים עצמם, אלא גם, על פי הצורך, בתוך ישראל. אכן, המשיבים מודים, אין ערובה מוחלטת לכך שכל החיילים בכל המחסומים ובכל המקרים מקיימים את הנהלים כראוי. אולם, אם יש מקרה של הפרת נוהל, המשיבים מבקשים שיודיעו להם על כך, כדי שיוכלו לסלק את התקלה, או לנקוט באמצעים נגד האחראים לתקלה, ולמנוע הפרות נוספות. זאת ועוד. אם יש, כטענת העותרת, תא שטח שבאמת הוא חסום באופן מוחלט על ידי מחסומים פיזיים, בניגוד למדיניות, המשיבים מעוניינים לדעת על כך, ואף במהלך הדיון ביקשו שהעותרת תודיע להם על כך, והם הבטיחו לברר ולטפל במקרה ככל שנדרש.

בית המשפט סבור כי אכן זו הדרך שראוי היה לעותרת ללכת בה, כלומר, להגיש תלונות פרטניות על מקרים מסויימים בהם אין מקיימים את הנהלים, ולאפשר למשיבים לברר ולטפל בתלונות כאלה. אם כך היתה העותרת נוהגת, או אם כך העותרת תנהג, ויתברר כי המשיבים מתעלמים מתלונות כאלה, או כי הטיפול בתלונות אינו ראוי, או אז תוכל העותרת להגיש עתירה פרטנית, ממוקדת מבחינה עניינית ומבוססת מבחינה עובדתית. אך העותרת לא עשתה זאת והיא עומדת על בקשתה לקבל סעד כוללני, כלומר, צו כללי האוסר להקים ולקיים מחסומים פיזיים בשטחי יהודה ושומרון. לא מצאנו עילה משפטית לתת צו כזה. ולא זו בלבד. בית המשפט, כפי שנקבע לא פעם בהקשרים שונים, אינו נוהג לתת, מטעמים שהסביר, סעד כוללני. ראו, לדוגמה, בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים , פ"ד מח(4) 403. כך גם כאן. בית המשפט אינו רואה לנכון לתת לעותרת את הסעד המבוקש, שהוא סעד כוללני, ללא תשתית עובדתית כמקובל וכנדרש בהליכים שבפני בית משפט זה.

כמו כן, בית המשפט אינו רואה לנכון לתת צו, כפי שהעותרת מבקשת, המחייב את המשיבים לקיים את הנהלים הקיימים. פשיטא שחובה לקיים נהלים אלה. המשיבים אינם כופרים בכך, ואף מודיעים שהם מקיימים אותם. בית המשפט אינו נוהג לתת צו, וגם הפעם אין צורך או צידוק לתת צו, הקובע כי הרשות חייבת לקיים את הדין, במיוחד כאשר אין על כך מחלוקת. לפיכך, כאמור, אם יש מקרה של הפרת הנהלים, מן הראוי לטפל בו באופן פרטני, באמצעות הרשות המוסמכת, ורק לאחר מכן, אם יהיה צורך בכך, באמצעות עתירה לבית משפט זה.

העותרת מוסיפה ומבקשת שבית המשפט יצווה על המשיבים לקבוע ולפרסם נהלים שיבטיחו אספקה סדירה של מזון ותרופות, וחופש תנועה מלא של צוותים רפואיים, בשטחי יהודה, שומרון ועזה. תשובת המשיבים לבקשה זאת היא, כי המדיניות הרשמית של המשיבים היא לאפשר אספקה כזאת ותנועה כזאת, וכי בפועל זה המצב הקיים בשטח. לשיטתם, בעניין הנדון אין צורך מעשי בנהלים כמבוקש, ומעבר לכך עניין זה, על פי טיבו, אינו מצריך נהלים.

גם בעניין זה אין אנו רואים צורך, נוכח דברי המשיבים, לצוות על הוצאת נהלים כמבוקש. אכן, יש עניינים לא מעטים שעל פי טיבם די בהם אם נקבעה מדיניות, ואין צורך, לעתים אין אף אפשרות, לקבוע נהלים מפורטים. נראה לנו שכזה הוא גם העניין הנדון. ושוב, אם נודע לעותרת על מקרה של החלטה בניגוד למדיניות המוצהרת, כגון החלטה המונעת אספקה סדירה של מזון או תרופות, מן הראוי שתגיש תלונה על כך לרשויות המוסמכות, לצורך בירור וטיפול בתלונה. רק לאחר מכן, אם עדיין יהיה צורך בכך, תוכל העותרת להגיש עתירה פרטנית לבית המשפט.

סיכומו של דבר, העתירה כפי שנוסחה והובאה בפני בית המשפט, אינה מניחה תשתית ראויה, כמקובל וכנדרש, למתן הסעד המבוקש.

לפיכך החלטנו לדחות את העתירה.