בג"ץ 9255/04 עו"ד ריבה רוכברג נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב

השופט י' עדיאל:

עניינה של העתירה בבקשת העותרת לחייב את המשיב 1, הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב, להגיש קובלנות נגד המשיב 2 בגין המעשים המפורטים בעתירה.

העותרת פרשה בעתירתה מסכת שלמה של תלונות וטרוניות שיש לה כלפי המשיב 2, עו"ד אורי דניאל, שמקורה בהתנגשויות מילוליות ואחרות בין השניים במהלך טיפולם בסכסוך משפטי בין לקוחותיהם. בבסיס העתירה עומדות שלוש תלונות עיקריות שהגישה העותרת כנגד עו"ד דניאל. התלונה האחת, היא בגין אמירת שקר לראש ההוצאה לפועל ועריכת תצהיר שיקרי, לפיו עו"ד דניאל מסר לעותרת, כביכול, שיק על סכום של 1,500 ש"ח לכיסוי הוצאות המשפט שהוטלו על מרשתו. לפי תלונה אחרת שהגישה העותרת נגד עו"ד דניאל, האחרון גרם להגשת תצהיר שיקרי (שנעשה על-ידי אחר) לבית המשפט העליון, בו נאמר שעו"ד דניאל ביקש להגיש לבית המשפט המחוזי ראיות מסוימות, אך בקשתו נדחתה. גם טענה זו, לגרסתה של העותרת, בשקר יסודה. בתלונה נוספת ללשכת עורכי הדין, טענה העותרת כי עו"ד דניאל התבטא כלפיה בבקשה שהגיש להוצאה לפועל בצורה פוגעת.

העותרת טוענת שלשכת עורכי הדין לא טיפלה בתלונותיה, כי חברי ועדת האתיקה של הלשכה כלל לא קראו את תלונותיה, וכי קיים גורם עלום אך "רב מהלכים בועדת האתיקה", אשר פעל נגד העותרת וגרם לגניזת תלונותיה נגד עו"ד דניאל. בהתייחס לשאלה "... שנשאלת מדוע אותו גורם ["רב מהלכים"] מנהל מסע כנגד העותרת", משיבה העותרת בעתירתה, כי "התשובה לכך היא בתחום רפואת הנפש". לעומת זאת, טוענת העותרת, תלונות שהוגשו על-ידי עו"ד דניאל נגדה טופלו ואף הוגשה נגדה בגינן קובלנה ממנה זוכתה.

הוועד המחוזי טוען בתגובתו, ראשית, כי העתירה לוקה בחוסר ניקיון כפיים, שכן במהלך התקופה שקדמה להגשת העתירה ניהלו הוועד המחוזי והעותרת התכתבות נרחבת בעניין זה, שהעותרת לא הזכירה ולא צירפה לעתירתה. טענה מקדמית נוספת שמעלה הוועד המחוזי, היא שבהגשת העתירה נפל שיהוי רב, שכן הודעה בדבר גניזת התלונות נשלחה לעותרת עוד ביום 13.3.03 ואילו העתירה הוגשה רק שנה וחצי אחרי מועד זה. לגופו של עניין, טוען הוועד המחוזי, כי תלונותיה של העותרת בעניין הטענה הכוזבת בדבר משלוח השיק ובדבר עריכת תצהיר שיקרי לבית המשפט, נגנזו בשל היעדר ראיות מספיקות. על-פי הסבריו של הוועד המחוזי, היו בפניו בנושאים אלו גרסתה של העותרת אל מול גרסת המשיב 2, ועל יסוד ראיות אלו בלבד, הוא סבר כי אין בידו ראיות מספיקות להגשת קובלנה. באשר להתבטאויותיו של המשיב 2 כלפי העותרת, מסביר הוועד המחוזי, כי הוא בחן התבטאויות אלו ואת הרקע להן וכן את קיומן של ראיות המעוררות חשדות רציניים למעשים חמורים בהם הייתה מעורבת העותרת, והגיע למסקנה כי ההתבטאויות המיוחסות למשיב 2 "אינן מצדיקות נקיטת הליכים משמעתיים נגדו, בהיותם רלוונטיים למסגרת בה בוטאו ואינם חורגים ממידת הסבירות".

דין העתירה להידחות על הסף.

מתשובת הוועד המחוזי עולה כי הוא טיפל בכל תלונותיה של העותרת, ולא מצא באף אחת מהן בסיס להגשת קובלנה נגד עו"ד דניאל. לוועד המחוזי סמכות רחבה בהגשת קובלנות, וכבר נפסק כי "אין בית המשפט הזה רואה עצמו כמי שנכנס בנעליו של הקובל וכמי שמחליט, כאילו מעיקרו, אם יש בתלונה עילה לכאורית לייזום הליכים משמעתיים. משמע, בית המשפט איננו שם עצמו כאחד הקובלים ואינו שוקל, אם הוא היה מגיש קובלנה, לו הייתה באה התלונה לפניו ,

ואין הוא רואה עצמו כקובל נוסף, המצטרף לסוגי הקובלים המנויים בסעיף 63 לחוק..." (בג"ץ 248/81 ווליס נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין , פ"ד לז(3) 533, 540. ההדגשות במקור). עוד נקבע באותו פסק-דין, כי "בית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בהחלטתו של קובל, כל עוד יסודה ביושר ובתום-לב ובמניעים שהם טהורים ולא נפסדים..., וכל עוד אין מתגלה בה חוסר סבירות קיצוני, היורד לשורשו של עניין" ( שם , בעמ' 541).

על רקע הלכה זו, לא מצאתי עילה להתערבותנו בהחלטתו של הוועד המחוזי, שלא להגיש קובלנה נגד המשיב 2 על יסוד תלונותיה של העותרת. מקובל עלינו בהקשר זה גם טיעונו של הוועד המחוזי, כי טענת העותרת שהוועד המחוזי פעל משיקולים זרים ובהנחיית גורם עלום שההסברים למעשיו יימצאו בתחום תחום רפואת הנפש, אינה מניחה בסיס ראייתי שניתן לבסס עליו עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. גם לא מצאנו שהחלטת הוועד המחוזי לוקה בחוסר סבירות אשר מצדיק התערבותנו.

העתירה נדחית.