בג"ץ 9256/96 אלכסנדר לוקומסקי נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בעבירות הריגה וחבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיפים 298 ו329(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977-.

ביום המקרה היה המערער בדירה אשר נמסרה לו לשימוש במסגרת עבודתו עבור פלוני. כעבור יומיים-שלושה היה אמור לעזוב את הארץ לאחר שסיים את עבודתו בארץ, וקיבל את התמורה הכספית אשר הגיעה אליו. המערער הינו אזרח רוסי והתכוון לחזור למדינתו.

ביום המקרה, 19.9.95, באו שניים, אלכסנדר שמלוב ( להלן: שמלוב ) ויבגני אלכסנרובסקי ( להלן: המנוח ) בדרישה שיפנה את הדירה. הם פנו אליו בלשון תקיפה ומעליבה, ואף איימו עליו שיודיעו למשטרה על שהוא שוהה בארץ ללא היתר שהיה כדין. על רקע דברים אלה וויכוח שפרץ בינו לבין השניים, דקר המערער דקירה אחת בבטנו של המנוח. כתוצאה מדקירה זו מצא המנוח את מותו. בסמוך לאחר מכן, עשה המערער שימוש בסכין (אחרת) כלפי שמלוב על ידי דקירתו בבטנו ועל ידי שחתך אותו בשוק השמאלית שלו. כתוצאה מכך נגרמו לשמלוב חבלות קשות, אברים פנימיים שלו נפגעו והוא נזקק לאישפוז בבית חולים למשך 16 ימים ונגרם לו נזק לתמיד.

בגין העבירות בהן הורשע נדון המערער כדלקמן: בגין העבירה של הריגה, לשמונה שנות מאסר; בגין העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לארבע שנות מאסר, כששנתיים מתקופה זו חופפות את העונש של שמונה שנות מאסר, ושנתיים במצטבר לו. התוצאה היא, שעליו לרצות עשר שנות מאסר.

ערעור המערער הוא על הרשעתו בדין וכן על גובה העונש.

אין חולק על כך, שהמערער דקר את שמלוב והמנוח בסכין. אך טענת המערער היא, שעומדת לו טענת הגנה עצמית. דין הטענה להידחות. נוכח גירסתו של שמלוב, אשר נמצאה מהימנה על בית המשפט המחוזי, נוכח חוסר האמון בגירסת המערער ועל סמך נסיבות המקרה כפי שהוכחו, היה יסוד להרשעת המערער בעבירות בהן הורשע. בעת דקירת כל אחד מהנדקרים - שמלוב והמנוח - לא נמצא המערער בסכנה אשר תצדיק שימוש בסכין, ובית המשפט המחוזי אף לא השתכנע שהיתה כוונה של מי מהשניים לתקוף את המערער פיסית. הנסיבות, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, מלמדות שרק עקב כעסו על התנהגות השניים ועקב הפגיעה בכבודו על ידם, נקט באמצעי האלימות בעזרת סכינים.

על כן, על אף כל טענות סנגורי המערער, אשר טענו את כל שניתן לטעון, אין עומדת למערער טענת הגנה עצמית, ואין עילה להתערב בתוצאת הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי.

גם העונש אשר הוטל על המערער אינו מצדיק התערבות. מעשה הדקירה בו דקר המערער את המנוח הינו מעשה הריגה חמור, על הגבול ממש של מעשה רצח. כתוצאה ממעשי המערער מצא המנוח את מותו ואחר נפגע קשות. בנסיבות אלה, העונש אשר הוטל על המערער אינו חמור ואינו מצדיק התערבות, גם אם לוקחים בחשבון את כל נסיבותיו האישיות להן טענו סנגוריו.

הערעור, על שני חלקיו, נדחה.