בג"ץ 9261/02 מדינת ישראל נ. עראפת אלקאדר חוסייני

1.כתב האישום שהוגש כנגד שני המשיבים מתייחס לשלוש עבירות. למשיב 1 מיוחסות כל שלוש העבירות, ואילו למשיב 2 מיוחסות שתיים מן העבירות.

על פי האישום הראשון, מכרו שני המשיבים לסוכן של המשטרה אקדח ומחסנית. על פי האישום השני, המיוחס אך למשיב 1, מכר אותו משיב לאותו סוכן משטרה אקדח נוסף, וניסה למכור לו עוד שלושה. על פי האישום השלישי, מכרו שני המשיבים לסוכן המשטרה 3.4235 גרם נטו של סם מסוכן מסוג קוקאין.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מבית המשפט המחוזי בנצרת להורות על מעצרם של שני המשיבים עד תום ההליכים נגדם. זאת, בשל חומרת העבירות, החשש מפני סיכון ביטחון הציבור והחשש מפני השפעה על עדים. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בית המשפט מצא, כי קיימת תשתית ראיה לכאורה להוכחת האישומים כנגד שני המשיבים במידה הדרושה בשלב זה של ההליכים. בית המשפט מצא גם, כי חזקת המסוכנות שקמה כנגד המשיבים לא נסתרה בנסיבות העניין חרף גילם הצעיר של המשיבים, וזאת, בין השאר, בשל ריבוי העבירות המיוחסות להם. בית המשפט הוסיף ומצא, כי יש לראות בחומרה יתרה את ביצוע העבירות של סחר בנשק, במיוחד בתקופה זו והצביע על הפסיקה המלמדת כי אין לשחרר, את מי שהואשמו בעבירות מסוג זה, לחלופת מעצר, אפילו לא במגבלות חמורות. אלא שחרף כל אלה, בחר בית המשפט קמא בחלופת מעצר לגבי שני המשיבים בשל היותם צעירים יחסית בגיל, חסרי עבר פלילי ובשל שהתנהגותם נורמטיבית בדרך כלל.

כנגד החלטה זו מלינה המדינה. היא סבורה, כי בשל הטעמים הכלולים בהחלטת בית המשפט המחוזי עצמו, לא היה מקום לשחרור המשיבים לחלופת מעצר, ולא היה מקום לקבוע כי התנהגותם נורמטיבית בדרך כלל, שהרי כתב האישום עצמו תולה בהם קן של שרצים.

2.דין הערעור להתקבל בחלקו. התשתית הראייתית לכאורה כנגד המשיב 1 היא תשתית מספקת להקמת עילת מעצר בשלב זה. המסוכנות העולה מתוך מעשיו של המשיב 1 לא נסתרה, ובנסיבות המקרה לא היה מקום להמיר את המעצר בחלופה שנבחרה, שכן אין בה כדי להסיר את החשש לשלום הציבור.

לעומת זאת, מצאתי להשאיר את החלטת בית המשפט המחוזי ביחס למשיב 2 על כנה, אף כי לאו דווקא בשל הנימוקים הכלולים בהחלטת בית המשפט. כפי שציין בא-כוחו של המשיב 2, בחינה מדוקדקת של הראיות המצויות בתיק המשטרה, בעניינו של המשיב 2, מעוררת תמיהות הצריכות הסבר. מכל מקום, בשלב זה של ההליכים, יש בהן כדי לגרוע במקצת מ"איכותן" של הראיות הלכאוריות העומדות לחובתו ולהטות את הכף לכיוון הבחירה בחלופה למעצר. קיים גם שוני בחומרת המעשים המיוחסות לשני המשיבים. גם המדינה, בבקשתה, מייחסת מסוכנות מיוחדת למשיב 1, שידו משגת אמצעי לחימה מסוכנים וקיימת אפשרות של ממש שהוא יוכל להמשיך לשים יד על כלי הנשק שלא נמכרו לסוכן המשטרה אם ישוחרר לחלופת מעצר. גם התשתית הראייתית העומדת לחובתו מוצקה יותר לכאורה.

כיוון שכך יידחה ערעור המדינה ככל שהוא נוגע למשיב 2. הערעור בעניינו של המשיב 1 מתקבל, והוא ייעצר עד תום משפטו.