בג"ץ 9334/02 סאמי בורקאן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער בעבירות של ניסיון לרצח, פציעה בנסיבות מחמירות, ונשיאת נשק בלא רשות על פי דין, ובעקבות כך גזר לו 10 שנות מאסר ו-12 חודשים מאסר על-תנאי.

הטענות העובדתיות הנדרשות לענייננו הן אלו: בין משפחת המערער (משפחת בורקאן) למשפחת חג'ה קיים סכסוך הקשור לטענה לפיה אחיו של המתלונן ביצע עבירת מין בקטין מבני משפחת בורקאן. במסגרת ניסיון לישב את המחלוקת, הסכימה משפחת בורקאן לקבל ממשפחת חג'ה את אחד מבתיהם, אולם נראה כי אלה האחרונים התקשו להשלים עם אותה גזירה. על פי גרסת המשיבה, בתאריך 30.7.01 נהג המתלונן, אחמד חג'ה, ברכבו לכיוון שכונת א-ראם, ועמו היו אותה שעה שני אחיו, ראיד ומוראד ושלושה מחבריהם. בשלב כלשהו עצר המתלונן את רכבו, והנוסעים שהיו עמו נכנסו לחנות סמוכה. לפתע, הגיח רכב ממנו ירדו המערער, אחיו מוחמד, ואביו סועדי. השלושה פנו למערער ושאלו אותו היכן נמצא אחיו מוראד, והמתלונן ביקש לדעת מדוע הם מחפשים אותו. בתגובה, שלף המערער אקדח וירה לעבר המתלונן שניסה להסתתר מאחורי דלת הרכב, 10 כדורים, ושלושה מהם פגעו ברגליו ופצעו אותו באורח קשה.

2.השאלה העובדתית היחידה בה נדרש בית המשפט המחוזי להכריע, היתה זהותו של היורה לעבר המתלונן, הואיל והמערער הכחיש מכל וכל את החשד שיוחס לו, ואף טען כי בשעת האירוע היה במקום אחר. בדחותו גרסה זו של המערער, ובקביעתו כי הוא היה זה שירה לעבר המתלונן ופצעו, התבסס בית המשפט המחוזי, בעיקר על אלה:

א.עדות המתלונן אשר מסר כי הוא מכיר את המערער, ואף פגש אותו יומיים קודם בעת שהם שוחחו על דרכים לצינון הרוחות בין המשפחות. יתרה מכך, המתלונן נורה מטווח קצר (כמטר וחצי), וגם אם שררה חשכה חלקית אין כל קושי לזהות את היורה, במיוחד כאשר קיימת היכרות מוקדמת בינו לקורבנו.

במצב זה אין לדבר על טעות אפשרית בזיהוי, אלא רק על אפשרות שהמתלונן, מטעמים השמורים עמו, החליט להפליל את המערער במעשה שלא היה מעורב בו. זוהי אפוא שאלה שבמהימנות, בה לערכאה הראשונה יתרון בולט הואיל והיתה לה ההזדמנות להתרשם מהעדים שהופיעו בפניה בדרך ישירה ובלתי אמצעית. אכן, בגרסתו של המתלונן נתגלו סתירות, ואלו לא נעלמו מעיניו של בית משפט קמא, אולם הוא סבר כי הן מתייחסות לעניינים שוליים שאין בהם כדי לגרוע ממשקל העדות.

ב.ריאד חג'ה, אחיו של המתלונן, לא ראה את הירי אולם העיד כי זיהה את המערער מסתלק מהזירה (ראו עמ' 123 לפרוטוקול הדיון). מאידך, האח האחר, מוראד, טען, כי היורה היה המערער ולא אחר (ראו עמ' 107 ו-112).

ג.בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדות המתלונן ואחיו, ואינני סבור כי הוכחה בפנינו עילה לדחות התרשמות זו, ולא רק משום שאין זו דרכה של ערכאת ערעור לעשות זאת, אלא בעיקר משום שלגרסת המתלונן נמצאה ראייה מסייעת. כוונת הדברים לעדה סלווא אבו-חלף, דודתו של המתלונן. עדה זו נקלעה למקום באקראי כאשר יצאה לקנות סיגריות, ובעת שהיתה במרחק של 5-4 מטרים מרכבו של המתלונן, ראתה את המערער מכוון אליו את נשקו ויורה לעברו.

ד.זמן קצר ביותר לאחר האירוע, הגיעו המתלונן ואחיו למחסום א-ראם, שם פגש אותם השוטר רפי מלחי. השוטר, שתיעד את מפגשו עם השלושה בדו"ח פעולה (ראו נ/6), מסר כי כבר אז נקבו המתלונן ואחיו בשמו של המערער כמי שנמנה על אלה שהיו מעורבים בירי. בית המשפט המחוזי קבע כי קשה להניח שבדקות שחלפו מאז הירי ועד להגיעם למחסום, הספיקו השלושה לטכס עצה ולהחליט להביא בפני השוטר גרסה מפלילה המכוונת להפליל אדם שכלל לא היה בזירה.

ה.מיד לאחר הירי נעלמו עקבותיו של המערער, ובדיעבד התברר כי נסע עם אשתו לבית משפחתה בחברון, משם חזר לאחר כשבועיים.

ו.העדים עמר באדר ובאסם שווקי העידו כי החבורה שירתה לעבר המתלונן נמלטה ברכב סובארו כחול. מתוך הודעתו של עד ההגנה אברהם בן דוד (ראו נ/7) עולה כי למערער רכב מסוג זה.

3.במהלך הדיון הצביע בא-כוח המערער בפני בית משפט קמא על מחדלי חקירה, שלהשקפתו היו צריכים להביא לזיכוי שולחו, לפחות מחמת היותם מחדלים שגרמו נזק ראייתי. כך היא טענתו ביחס לאי-קיומו של מסדר זיהוי למי שטען כי יוכל להצביע על היורה (עלא אלאטרש), ואי-תיעוד מצב התאורה בזירה. בית המשפט המחוזי ביקר מחדלים אלה, אולם גם הוסיף, ואנו מסכימים עמו, כי בנסיבותיו של התיק שבפניו משקלן של הראיות המפלילות כה מכריע (זיהוי המערער על ידי המתלונן ודודתו), עד שמשקלם של אותם מחדלים הופך לזניח. מכאן דעתנו כי בשאלת הזיהוי לא נתפס בית משפט קמא לתוצאה שגויה, וזו גם השקפתנו ביחס להחלטה לדחות את טענות האליבי שהעלה המערער, בין היתר, מחמת העובדה כי אפילו בעניין זה לא היתה בפיו של המערער גרסה אחידה ועקבית.

באשר לטענה לפיה לא הוכח שכוונת היורה היתה להמית את המתלונן, אנו סבורים שגם דינה של טענה זו להידחות. מי שיורה 10 כדורים מטווח כה קצר לעבר נהגו של רכב, ואפילו נעשה הירי מבעד לדלת הרכב, מעיד על עצמו כי כוונת קטילה גמלה בלבו (ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(4) 521, 516).

לנוכח כל אלה אנו סבורים כי הרשעת המערער בדין יסודה.

4.באשר לערעור כנגד העונש – אכן, העונש שנגזר למערער אינו קל, אולם הוא מתחייב מחומרתן של העבירות, מחד, ועברו הפלילי המכביד, הכולל עשרות עבירות בגינן נשא בארבעה עונשי מאסר, מאידך. האירועים בהם עוסק ערעור זה מלמדים כי המערער מתקשה ללמוד את לקחי העבר ולסגל לעצמו אורח חיים מהוגן, ומכאן מסקנתנו כי גם ביחס לחלק זה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא מצאנו מקום להתערבותנו.

התוצאה היא אפוא שהערעור נדחה על שני חלקיו.