בג"ץ 9366/05 פלוני נ. שר הבטחון

השופט א' רובינשטיין:

בפסק דין מאתמול קבענו כי אין בידינו להיעתר לעתירה. להלן נימוקינו:

א.העותר בן חבל עזה, המצוי כיום בכלא לאחר שתקופת המאסר לה נדון בתיק פלילי תמה, מבקש להישאר עם שחרורו במדינת ישראל. העתירה נומקה בהיותו סייען לשעבר של שירותי הבטחון, שהגיע לישראל לאחר שאוים, וגלש לעבירה פלילית שעליה נדון למאסר. לטענתו חייו מאוימים בעזה, ואף לא יצא להלויית בנו המנוח שם מטעם זה.

ב.(1) בתשובת המשיבים נאמר, כי העותר השמיט בעתירתו פרטים רלבנטיים מרכזיים, ועיקרם כי חתם בעבר - 2002 - על כתב התחייבות שלפיו לא יעסוק בפעילות פלילית, אך הפר אותה במהרה והורשע בעבירה חמורה הקשורה בסמים. אמנם, מאשרים הם כי בשנים 1987-1982 סייע העותר לשירותי הבטחון, אך לא עמד בקריטריונים לשיקום. אכן, במקרה אחד נכלא על-ידי הרשות הפלסטינאית בחבל עזה ונחקר באלימות ב-1996, ואולם, הוא נותר בעזה גם לאחר מכן תקופת מה, ואינדיקציה להיותו נחשד בשיתוף פעולה לישראל היתה אחת בלבד, ב-1998. לאחר שעתר העותר בשעתו להיתר שהיה בישראל נערך ב-2002, בגדרו הדיון בעתירתו דאז, ונוכח עברו הפלילי, מסמך מוסכם בינו לבין פרקליטות המדינה, שבו נאמר כהאי לישנא:

"יצוין, כי כנגד העותר קיים חומר מודיעיני רב ומוצלב, ממנו עולה כי העותר מעורב בפעילות פלילית. עוד יצוין, כי מאז הוגשה עתירתו הקודמת הצטבר אודות העותר חומר מודיעיני הקושר את העותר לפעילות פלילית…

… יחד עם זאת, נאותו המשיבים ליתן לעותר – לפנים משורת הדין – הזדמנות נוספת, ולהעניק לו חרף התנהגותו היתרי שהייה בישראל למשך שנה אחת (אשר יתחדשו בכל שלושה חודשים על פי פניה של העותר). תוקפם של ההיתרים יהא כפוף להיעדר קיומה של מניעה פלילית או ביטחונית נוספת, ובכפוף לחתימת העותר על התחייבות שלא לעבור עבירה כלשהי במהלך שהייתו בישראל".

(2) העותר אכן חתם על כתב התחייבות מיום 8.2.02 ובו הצהיר על מודעותו, כי נכונות ועדת המאוימים להעניק לו היתר שהיה ניתנת בכפוף להתחייבותו שלא לעבור עבירה פלילית או בטחונית במהלך שהותו. התחייבות זו נצרכת היתה – כאמור – על רקע עיסוקו בפלילים, ועל רקע הרשעותיו הקודמות בעבירות פליליות.

(3) לא יצאה תקופה קצרה, ובמארס 2003 נעצר העותר בעבירה חמורה של גידול שתילי קנבוס והחזקת לא פחות מאשר 190.3 ק"ג סם מסוכן מסוג קנבוס, ונדון בבית המשפט המחוזי בחיפה לארבע שנות מאסר, מתוכן 30 חודש לריצוי בפועל והיתר על תנאי. ערעורו בבית משפט זה נדחה.

ג.(1) עתה – לקראת שחרורו מן הכלא – שב העותר ופנה לועדת המאוימים להיתר שהיה, בטענה של סכנה לחייו. ביום 15.9.05 דנה הועדה בבקשתו; נוכח היעדר אותות לסכנה הנשקפת לו בעזה, וכן נוכח עברו הפלילי והפרת התחייבותו האמורה, לא נעתרה לו, ומכאן העתירה הנוכחית. לשיטת המשיבים, מתן היתר שהיה בישראל לעותר לאחר הפרת האמון שניתן בו אינו מן המידה, ויהווה איתות לעבריינים אחרים, כי בידם לשוב ולעבור עבירות ועדיין לא יבולע להם. עם זאת מסרו המשיבים כי נכונים הם לאפשר הוצאתו של העותר לתחומי יהודה ושומרון במקום חבל עזה, אם יעדיף זאת.

(2) בתשובתו שב העותר וטען לסכנה הנשקפת לו, וכן טען כי לאורך עשרות שנים לא עבר עבירות, ועוד – כי עבר ניתוח שבו הוסר גידול, ככל הנראה סרטני, מגרונו.

ד.(1) לאחר ששמענו את טענות הצדדים וכן את העותר, ושקלנו בדבר, לא ראינו מקום להיעתר לעתירה. ראשית, עלינו להטעים את אי הנחת העמוקה מכך שהתחייבותו של העותר משנת 2002 לא גולתה על-ידי בא כוחו בעתירה, שייצג אותו גם לעת ההיא, ולא שמענו הסבר ראוי לכך. די היה בזאת שלא להיעתר לעתירה. ואולם, אף אם לא נבוא חשבון – ואיננו עושים כן – עם העותר עצמו על אי הגילוי על-ידי בא כוחו, לגופם של דברים הוכיח בהפרה בוטה זו של התחייבותו, תוך עבירה פלילית חמורה, את אי אמינותו ואת נזקו לשלום הציבור. אכן, מחובתו של בית המשפט לתת לבו לשלום הציבור, ודי למדינת ישראל בעבריינים הרבים בתוכה שהם אזרחיה ותושבי קבע בה; אין היא זקוקה לייבוא של עבריינים ועבירות. לעותר ניתנו הזדמנויות לחיות כאן, אך הוא בחר בעבריינות; אין בפני המשיבים, מעבר לידיעה אחת משנת 1998, אינדיקציות לחשד כלפיו בשיתוף פעולה. ועדת המאוימים, שזה תפקידה, דנה בכך זה לא כבר והחליטה כאשר החליטה, ולא נמצאה לנו עילה להתערב בהחלטתה. בנסיבות, על פי הנתונים דהאידנא, אין בידנו איפוא להיעתר לעתירה. רשמנו לפנינו את נכונותם של המשיבים לאפשר לעותר, אם ירצה בכך, לעבור ליו"ש במקום לעזה, ובא כוח העותר הודיענו במעמד שולחו כי זו בקשתו. כך איפוא ינהגו המשיבים. בכפוף לזאת לא נעתרנו לעתירה.