בג"ץ 9393/03 כריסטופר ווטסון נ. שר הפנים

בפניי בקשה מטעם העותרים לחייב את המשיב בהוצאות בעתירה זו, בעקבות מחיקתה לבקשת העותרים. לטענת העותרים, פניות של העותר למשיב טרם הוגשה העתירה, בעניין העתירה, הושבו ריקם, ולעומת זאת, לאחר הגשת העתירה, נענה העותר כי המשיב החליט להיענות לבקשתו ולהעניק לו מעמד עולה.

לטענת המשיב, נכון כי לעותר הוענק מעמד עולה רק לאחר הגשת העתירה, ואולם ההחלטה לעשות כן היתה לפנים משורת הדין, תוך התחשבות בנסיבות המיוחדות של המקרה ותוך חריגה מן הקריטריונים הרגילים הנוהגים אצל המשיב בכגון דא.

דין הבקשה להתקבל. המבחן הנוהג בשאלה האם לחייב משיב בהוצאות לאחר מחיקת העתירה, מתמקד בשאלה האם ניתן לעותר הסעד המבוקש בעתירה, והאם היה קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין מתן הסעד (ראו בג"צ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217). במקרה זה, ברי כי ניתן לעותר הסעד המבוקש בעתירתו, ולמעשה אין על כך חולק, וכי בנסיבות העניין, ובהן המועד בו הודע על מתן הסעד כאמור, היה קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין מתן הסעד המבוקש.

למעשה, די בכך על מנת להיעתר למבוקש. טענות המשיב כי נעתר למבוקש על יסוד שיקולים הומינטריים מתייחסים, מבחינת מהותם, לשאלת צדקתה של העתירה בעת שהוגשה, ומשתמעת מהם הטענה כי העתירה לא היתה מוצדקת בעת שהוגשה. ברם, גם אם אלך לשיטת המשיב, הטוען כי החלטתו היתה מבוססת על שיקולים הומינטריים, אין בכך כדי להעיד על כך שהעתירה לא היתה מוצדקת בעת הגשתה. כבר נפסק, כי השיקול ההומינטרי אינו חיצוני לדין, וכי הוא מהווה חלק מן הדין המחייב, בגידרו פועלת הרשות: "מדינת ישראל היתה מדינת חוק; מדינת ישראל היא דמוקרטיה, המכבדת זכויות אדם, והשוקלת בכובד ראש שיקולים הומניטריים" (דברי הנשיא ברק בבג"צ 794/98 עובייד נ. שר הביטחון (23.8.01, טרם פורסם)). לכן, אין ההישענות על שיקול זה שוללת בהכרח את זכותו של עותר להוצאות, מקום בו הגשת העתירה הביאה למתן הסעד המבוקש.

הבקשה מתקבלת. בנסיבות העניין, ישא המשיב בהוצאות העותרים בעתירה זו בסך של 7,500 ₪. לסכום זה יש לצרף מע"מ כדין וכן הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.