פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בג"ץ
9408/06 - י"א
בפני:
כבוד הרשם יגאל מרזל
העותרת:
טטיאנה אונישצ'נקו
נ ג ד
המשיבים:
1. שר הפנים
2. משטרת הגבולות
בקשה לפסיקת הוצאות
החלטה
1.
לפני בקשה מטעם העותרת לפסיקת הוצאות בגין ההליך שבכותרת. עניינה של העתירה (מיום 14.11.06) בבקשת העותרת להמשך הליך התאזרחות שהחל בעקבות נישואיה לאזרח ישראלי ושהופסק בעקבות גירושין. ביום 18.2.07 הוריתי על מחיקת העתירה ומתן תוקף של פסק דין להסכמות שבין העותרת למשיבים, ובכלל זה להסכמה לפיה לעותרת יינתן אישור שהייה זמני שיוארך מעת לעת ויושב לה ערבון שהפקידה כתנאי לשחרורה ממעצר. ביום 19.11.08 הגישה העותרת בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, בה נטען כי אישורי השהייה לא הונפקו לעותרת והערבון טרם הושב לה, חרף פסק הדין בעתירה. לאור תגובת המשיבים ממנה עלה כי אכן נפלה תקלה בעניין זה, והסכמת העותרת מיום 23.3.09, הורתי על מחיקת הבקשה ביום 24.3.09. נותר עניין ההוצאות. העותרת טוענת בבקשתה כי הסעד אשר נתבקש הוענק בעקבות הגשת הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט וכי בעקבות אי יישומו של פסק הדין נגרם לה נזק רב ובכלל זה אי יכולתה לעבוד. המשיבים בתגובתם השאירו את שיקול הדעת בפסיקת ההוצאות לידי בית המשפט, תוך שהם טוענים כי לצורך אכיפת פסק הדין בעתירה פנתה העותרת פעם אחת בלבד לפרקליטות.
2.
לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות כנגד המשיבים בהליך זה - להתקבל. הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)). על פי כללים אלו יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה, אם מיצה העותר הליכים טרם פנייתו לבית המשפט; אם היה שיהוי בהגשת העתירה; ואם עצם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד. נראה כי אין חולק שמתן אישורי השהייה לעותרת בא אך בעקבות הגשת הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. כאמור בתגובתם של המשיבים, במסגרת הטיפול בעניינה של העותרת אירעה תקלה שבגינה לא קיבלה העותרת את האישורים כמוסכם. על כן, לא רק שהיה צידוק בהגשת הבקשה, אלא שאין זה מן הנמנע לקבוע כי רק בשל הגשתה נתקבל הסעד המבוקש אשר הוענק לה למצער
כבר בפסק הדין בעתירה עוד בשנת 2007. מעבר לכך אציין, כי מהחומר שלפני עולה כי העותרת פנתה כנדרש למשרד הפנים לשם ביצוע פסק-דין. מציאות בה מצאה עצמה העותרת מחזרת על פתחי הבירוקרטיה לשם מימוש זכות המגיעה לה כדין, עד כדי דרישה לעזוב את הארץ, היא בעייתית בפני עצמה, לא כל שכן אם אכן האמור בתצהירה של העותרת מיום 12.11.08 נכון הוא (ולא הוכח אחרת) ולפיו לא רק שלא ניתנו היתרי שהייה זמניים אלא שנאמר לעותרת שפסק הדין "לא רלבנטי"(!). בדין אפוא פנתה העותרת לבית משפט זה ובדין זכאית היא להוצאותיה בגין מצב דברים זה.
3.
אשר על כן, אני מקבל אפוא את בקשת העותרת לפסיקת הוצאות. המשיבים ישאו בשכר טרחת העותרת בגין בקשה זו בסך של 3,000 ₪. החיוב האמור ישא ריבית והצמדה כדין מיום החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.
ניתנה היום, ג' באייר תשס"ט
(27.4.2009).
יגאל מרזל, שופט
ר ש ם