בג"ץ 9429/02 חדר ג'ומעה נ. מדינת ישראל

עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית-המשפט העליון בע"פ 3898/99 ג'ומעה נ' מדינת

ישראל (טרם פורסם).

2.העותר, ח'דר ג'ומעה, הורשע בבית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של רצח, ניסיון לרצח ושוד בנסיבות מחמירות. המעשים שביצע העותר מעשים קשים הם. בתמצית ייאמר, כי בשני מקרים נפרדים תקף העותר גברים שהכיר ואשר עימם היו לו קשרים הומוסקסואליים, בכוונה לרוצחם נפש ולגזול את רכושם. במקרה האחד השאיר העותר את קורבנו – אשר נותר בחיים – חנוק ונעדר הכרה ואף חתך את שורשי כפות ידיו, ואילו במקרה האחר דקר העותר את קורבנו פעמים רבות וכך גרם למותו. בשני המקרים גזל העותר את רכושם של קורבנותיו.

3.העותר הודה בביצוע המעשים שיוחסו לו. עיקר הדיון בבית-המשפט המחוזי סב את טענותיו כי לא נתקיים היסוד הנפשי לעבירות שבהן הואשם; וכי בעבירת הרצח דקר את המנוח שלוש פעמים מתוך הגנה עצמית ובעקבות קינטור, ואילו יתר הדקירות נעשו מתוך היעדר שליטה, דהיינו – ב"אוטומטיזם". בית-המשפט המחוזי דן בטענות אלה, שמע ראיות בעניינן, ואף הוסיף ושמע עדויות מומחי-רפואה משני הצדדים. לאחר כל אלה החליט בית-המשפט – בהחלטה ארוכה ומנומקת – לדחות את טענות העותר, בקובעו כי אדם שקול וקר רוח הוא, אשר תיכנן את מעשיו ותקף את קורבנותיו בכוונה לקטול אותם; לא עוד, אלא שלאחר מעשה נהג העותר בדרך שקולה ומאורגנת. כך הורשע העותר ברצח ובעבירות אחרות.

4.משהרשיע בית-המשפט את העותר בדינו, ובבקשו לגזור את עונשו, ביקש בא-כוחו שהות כדי לטעון לקיומן של נסיבות המצדיקות עונש מופחת כהוראת בסעיף 300א.(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ( חוק העונשין ); דהיינו: כי בעת מעשי הרצח היה העותר נתון:

במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח –

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

(2) להימנע מעשיית המעשה.

5.בית-המשפט המחוזי דחה בקשה זו, בקובעו שהעותר לא הניח עד לאותו שלב בהליכים – קרא: בזמן המשפט שהתנהל על טענותיו בקשר ליסוד הנפשי, להגנה העצמית ול"אוטומטיזם" – כל תשתית ראיות מהימנה ומספקת בדבר הריגת המנוח עקב הפרעה נפשית חמורה כדברו של סעיף 300א.(א) לחוק העונשין, ומכאן שאין לאפשר לו לנסות ולהציג ראיות על-כך בשלב גזירת העונש. משפסק כך, וכהוראת סעיף 300 לחוק העונשין, גזר בית-המשפט על העותר עונש מאסר עולם בגין עבירת הרצח, ועליו שתים-עשרה שנים נוספות בגין יתר העבירות.

6.העותר ערער לבית-המשפט העליון, הן על עצם הרשעתו, והן – ובעיקר – על כך שדינו נגזר למאסר עולם מבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע טענות ולהציג ראיות לקיומן של הנסיבות הקבועות בסעיף 300א.(א) לחוק העונשין, נסיבות המצדיקות הטלת עונש מופחת בעבירת הרצח שבה הורשע. לטענת בא-כוח העותר, משהורשע העותר בעבירת רצח קמה לו הזכות לפנות למומחים לקבלת חוות-דעת מטעמו לייסוד הטענה הנוגעת להפחתת העונש.

7.בית-המשפט העליון דחה פה-אחד את טענות העותר - הן לעניין הרשעתו והן לעניין גזירת העונש - ואלה היו דברי בית-המשפט (מפי השופטת דורנר) לעניין גזר הדין (בחלקם הרלוונטי לענייננו):

14.נוכח הדמיון בין היסודות הדרושים על-פי סעיף 300א לחוק העונשין לבין היסודות המקימים סייג הפוטר מאחריות פלילית, ולמיצער, העשויים לבסס טענה בדבר היעדר כוונת תחילה, הרי שככלל, במקום שנאשם סובל מהפרעות נפשיות ומפיגור, מובאות ראיות על מצבו הנפשי או השכלי בשלב בירור אשמתו.

אין בית-משפט חייב, איפוא, כדבר שבשגרה, ללא ביסוס כלשהו בחומר הראיות, המצביע על הפרעה נפשית או פיגור בדרגה כלשהי, להיעתר לבקשה לדחיית הדיון לצורך "מסע דייג" אחר ראיות לביסוס טענה על-פי סעיף 300א.

15.כאמור, בענייננו, בית-המשפט המחוזי לא נענה לבקשת המערער לדחות את הדיון כדי לאפשר לו להביא ראיות לעניין הענישה המופחתת, בנמקו כי המערער לא הציג, במהלך בירור אשמתו, ראיות כלשהן שיש בהן אינדיקציה לאפשרות לקבוע כי המערער סובל מהפרעה נפשית המזכה בעונש מופחת.

.....................

אף המערער עצמו לא טען בשלב בירור אשמתו, כי סבל מהפרעה נפשית חמורה או כי חל ליקוי בכושרו השכלי בנסיבות המתקרבות לתחולת סעיף 34ח לחוק העונשין, אלא טען כי פעל מתוך אוטומטיזם, המעוגן בסעיף 34ז לחוק העונשין. היעדר רציה או היעדר שליטה אינם מצב של ליקוי נפשי או שכלי, וגם אם יש בהם כדי להוות אינדיקציה כלשהי להפרעה נפשית, הרי שטענת האוטומטיזם שהעלה המערער, נדחתה באופן גורף על-ידי בית-המשפט המחוזי כבלתי מהימנה וכנעדרת כל תשתית ראייתית.

....................

כאמור, המערער לא הציג כל ראיה, אפילו לכאורית, התומכת בטענתו לענישה מופחתת. כך, שאף בפנינו לא עומדת כל אינדיקציה לכך. בנסיבות אלו, יש לדחות את טענתו בדבר ענישה מופחתת, ואין אף מקום להחזיר את הדיון בשאלה זו לערכאה הראשונה.

8.העותר אינו משלים עם דברים אלה ומבקש הוא כי בית-המשפט העליון יקיים בהם דיון נוסף. טעם הדבר:

בפסק הדין שניתן כאן חדשה השופטת דורנר הלכה ולפיה בהתנגשות בין הוראות המסדירות את זכותו של נאשם ברצח להביא ראיות לעונש ולכך שהוא בא בגדר סע' 300א' לחוק העונשין לבין הוראות סע' 300(א) לחוק לפיה העונש על עבירת רצח הנו מאסר עולם בלבד, גוברת ההוראה האחרונה.

לאור זאת, פסקה השופטת דורנר, כי בית המשפט לא יאפשר למי שהורשע ברצח להביא ראיות לביסוס טענה לפי סע' 300א' אלא אם ביסס זאת בראיות קודם

שהורשע.

9.יגעתי ולא נמצאה לי עילה ראויה לקיומו של דיון נוסף. כהוראת סעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ניתן להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית-המשפט העליון מקום שבו נפסקה הלכה, ולא סתם הלכה אלא הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי בית-המשפט ידון בה דיון נוסף.

והנה, עיון בדבריה של השופטת דורנר ילמדנו כי לא נפסקה בהם כל הלכה חדשה וגורפת לעניין שמיעתן של ראיות לקיום הנסיבות שנקבעו בסעיף 300א לחוק העונשין בשלב גזירת דינו של מי שהורשע ברצח. כל שנקבע בפסק-הדין הוא, שבית-משפט אינו חייב – כדבר-שבשיגרה ובהיעדר ביסוס בחומר הראיות שהיה ביסוד ההרשעה – לשמוע בשלב גזירת העונש ראיות נוספות לאפשרות קיום נסיבות כהוראת סעיף 300א לחוק העונשין. אשר לענייננו-שלנו, כך פסק בית-המשפט, בנסיבות העניין, ולאחר שהעותר ניהל את הגנתו והביא ראיות שונות – לרבות חוות-דעת רפואיות – למצבו המנטאלי בעת ביצוע הרצח, לא נתעורר כל צורך לאפשר לו להשמיע ראיות נוספות בדבר מצבו הנפשי. דברים אלה, לא זו בלבד שחוכמתם והגיונם ברורים על פניהם, אלא שאין בהם כל חדש ודברים כמותם כבר נפסקו בעבר על ידי בית-המשפט העליון. ראו והשוו: ע"פ 3243/95 צאלח דניאל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 769, 790; ע"פ 7432/98 שאבי שעבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

10.פסק הדין נושא הדיון עניינו אפוא בגופן של העובדות שנשטחו לפניו; בדרך שבה ניהל העותר את משפטו; בהתרשמותו של בית-המשפט המחוזי מן העותר על בסיס הראיות שהובאו לפניו; ובהסתמך על חוות הדעת הרפואיות שנגעו למצבו הנפשי של העותר בעת ביצוע הרצח. לא נפסקה בו כל הלכה חדשה וכללית לעניין סעיף 300א; בוודאי שלא נפסקה בו הלכה הראויה כי תידון בהליך של דיון נוסף.

העתירה נדחית.

היום, ט"ז בכסלו תשס"ג (21.11.2002).

ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור

02094290_G01.doc

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il

לבתי המשפט אתר באינטרנט : www.court.gov.il